<h1>שיטה לרבינו שמואל ב"ר יצחק</h1>
<h2>דף כה:</h2>
בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש, מפני הכבוד, שלא יסיחו דעתן מן המקדש לא ביום ולא בלילה, והיו הכהנים נעורים שם. בית אבטינס, לישכה שמפטמין בה את הקטורת, אבטינס היה ראש לאותה משפחה שהיו עושין הקטורת כדמשמע ביומא [ל"ח ע"א] שלא רצו ללמד מעשה הקטורת. בית הניצוץ, כך שם הלשכה, ובערוך [ערך ניצוץ] פי' על שם זהרוריתו ויופיו נקרא ניצוץ. בית המוקד, לשכה שהיה בה מדורת אש, שהכהנים מתחממין שהיו הולכין יחפים על הרצפה, באלו ג' מקומות הכהנים שומרים העזרה שלא יסיחו דעתם מן המקדש, כדכתיב, ביהוידע [מלכ' ב' י"א] ושמרתם את הבית מסח אבל הלוים בכ"א מקומות אחרים כדאמרינן לקמן [כ"ו ע"א]. בית אבטינס ובית הניצוץ היו עליות והרובים שומרים שם, בבית המקדש, רובים ילדים, נער [בראשית כ"א] רבייא. בית המוקד כיפה, אותו הבנין היה כיפה. בית גדול מוקף רובדים, מעלות איצטבאות של אבנים סביביו מתוכו כמו הר הבית סטיו לפנים מסטיו [פסחים י"ג ע"ב] וזקני בית אב, שהיה להם לעבוד למחר. היו ישנים שם, בלילה שהיו משכימים למחר ועל כן ישנים על הרובדים. ומפתחות העזרה בידם, ברשותם של הזקנים. ופרחי כהונה, בחורים שהביאו ב' שערות שראויין לעבודה כדמשמע בפרק הכל שוחטין [חולין כ"ד ע"א], אבל רובים אותם שלא הגיעו לפירקן. איש כסותו בארץ, כסת שלו למטה מרובדי הכהנים. ולא היו ישנים בבגדי הקודש, אלא פושטים. בכסות עצמם, של חול.
<h2>דף כו.</h2>
ארע קרי באחד, מן הבחורים. יוצא [והולך לו] במסיבה, מחילה ההולכת תחת הבירה של המקדש לפי שבעל קרי לא היה מהלך דרך העזרה אלא דרך המחילות שלא נתקדשו. ונרות דולקין, במסיבה. עד שמגיע לבית הטבילה ומדורה להתחמם היתה שם, בבית המוקד להתחמם. ובית הכסא של כבוד, בתוך המחילה. זהו כבודו שלא נכנס אדם שם בעוד שחברו [שם]. מה צריך כאן מבית הכסא אלא משום דאמרינן בפ"א דשחיטת חולין [כ"ד ע"ב], בעל קרי שטבל ועלה ולא הטיל מים לכשיטיל מים טמא כו' שנשארו בפי הגיד צחצוחי קרי ויוצא עם הטלת מים ושכבת זרע מטמא בכל שהן אפילו כעין חרדל צריך להטיל מים שם. נסתפג, נתקנח בבגד. ונתחמם, וישב בבית המוקד שבנוייה בחול. עד, למחר שנפתחים השערים, יצא והולך לו, כיון שהשערים נפתחים יצא והלך חוץ לשתי מחנות, מחנה כהונה ומחנה לויה כדין טבול יום בעל קרי כדאמרינן בפר' נשא [במדבר ה'] וישלחו מן המחנה וכו' לרבות טבול יום שאסור במחנה לויה, אבל בבית המוקד היה יכול ליכנס לפי שהיתה עומדת בחול, ובפ' אלו דברים [פסחים ס"ז ע"ב] כל זב לרבות בעל קרי, לפיכך היה הולך חוץ לעזרה דלא כר' אליעזר בן יעקב דאמר במסכת מידות בסוף פ"ק [מ"ט] שהולך מיד במסיבה והולך בטדי.
מתני'. מי שרצה לתרום את המזבח, הרמת הדשן, זה היה קודם שתקנו פייסות כדאמר ביומא בפ"ב [כ"ב ע"א], משכים וטובל כדאמר ביומא [ל' ע"א], אין אדם נכנס לעזרה לעבוד אפילו טהור עד שהוא טובל. באיזו שעה הממונה, פי' והלא לא היה זמן קבוע לממונה. לא כל העיתות שוות אלא מי שרוצה לתרום משכים וטובל כמו שיכול קודם שיבא הממונה. קרות הגבר, קרא תרנגולא כדאמרינן ביומא [כ' ע"ב] מי שרוצה לתרום משכים וטובל בלא פייס. מי שטבל יבוא ויפיס, זה הפייס היה בבית המוקד בחציו שבקודש, דבעינן בבית אלוקים נהלך ברגש, אבל שאר פייסות היו בלישכת הגזית כדאיתא התם [יומא כ"ה ע"א], אבל זה לא היה בלישכת הגזית כי עדיין לא נכנסו לעזרה.
גמ'. מנהני מילי, דכהנים היו שומרים בבית המקדש. דאמר קרא [במדבר ג'] והחונים לפני המשכן משה אהרן ובניו שומרים משמרת הקודש, כמו שבמשכן שומרים בתו[כו] כן במקדש, ובפ"ק דערובין [ב' ע"א] אשכחן משכן דאיקרי מקדש. ומקשינן, אין, וודאי מצאת שצריך שימור בעלמא ואילו קרא כהנים ולווים בהדי הדדי, משה ואהרן ובניו ומשה לוי היה, ומשמע דגבי הדדי הוו יתבי ואת אמרת כהנים לחוד ואכתי מנלן דבג' מקומות היו שומרים ומנלן דכהנים הוו. ומשני, והחונים לפני המשכן לפני אהל מועד משה, דהוי לוי אבל אהרן ובניו שומרי משמרת, משה קאי אוהחונים לפני המשכן קדמה משה. אבל אהרן ובניו קאי אשומרים, דמשה לבד ואהרן ובניו בג' מקומות, כלומר, אהרן ובניו שומרים משמרת, דאהרן היה שומר בחד מקום ובניו בשני מקומות, ממאי דמשה לוי נטר לחוד דכתיב אלווים ושומרים אכהנים, אימא אהרן ובניו בחד מקום שומרים, ובמתניתין כהנים בג' מקומות. ומשני, אף אהרן ובניו, כל אחד ואחד לבדו. ורב אשי תירץ, אהרן ובניו שומרי' משמרת המקדש למשמרת ג' שמירות בפסוק גבי כהנים רמז לג' מקומות ששומרים.
<h2>דף כו:</h2>
עליות ממש, היו על הלשכות. או דגביהי חומות הבית גבוהות הרבה שדומות בגובהן כעליות. כמין אכסדרה, בלע"ז טריט, חדר. ועליה בנויה על גביו, אלמא עליות ממש, שהכהנים שומרים מלמעלה והלווים למטה. מנהני מילי, שכך היה שהכהנים שומרים על הלווים, כדאמרת כהנים מלמעלה ולווים מלמטה. בויקח קרח [במדבר י"ח] וגם את אחיך מטה לוי וגו', וילוו עליך וישרתוך ושמרו משמרתך לכהנים קאי משתעי קרא בעבודתך, שישמרו הלווים במקומן בפני עצמן בכ"א מקומות שהיו שומרים לבדם, כשהוא אומר ונלוו עליך ושמרו, ולא כתיב משמרתך. הרי עבודתן משמע, ישמרו בעצמן. כיצד, נתקיים שתי המקראות שיהיו בעבודתך ובעבודתם, הלווים במקום אחד, והכהנים בפני עצמן, הכהנים בעליות למעלה והלווים למטה בבית, וכן מתקיימים המקראות, ובעבודתך היינו שהלווים שומרים בסמוך לכם למטה, שלא היה מפסיק ביניהם אלא תיקרה, והיקף אחד הוא שהעליה עומד על הבית, והכהנים בפני עצמן ולווים בפני עצמן שהתקרה מפסקת ביניהם. והא דכתב בעבודתם, שלא היו עם הכהנים במחיצה אחת, אלא הכהנים למעלה והלווים למטה. וחד שומר לבית המוקד, בתמיה. דחשבת חד מג' מקומות. ורמינהו, מקשה ממשנה. פתוח לעזרה, א"ר יהודה פשפש קטן, פתח קטן היה לו בצידו נכנסין לבלוש, לחפש את העזרה בכל בקר ובקר לראות שהכל בשלום, ואותו פתח גדול הפתוח לעזרה לא היו פותחין כשנכנסין לחפש, ומדקתני שני שערים היו לבית המוקד, מכלל דב' היו לו שומר לשער שומר לשער. ומשני, כיון דגבי הדדי הוו קיימי, אותן פתחים, דבית המוקד היתה עומדת במקצוע בקרן זווית, דחד קאי במקצוע עד מזרחית צפונית של בית המוקד, וחד לצפונו של בית המוקד וסמוכים הפתחים זה לזה סגי להו בחד שימור. דווי להכא ודווי להכא, מעיין לכאן ולכאן כמו בפר' במה מדליקין [שבת ל"ה ע"א] אביי חזיה לרבא דקאי דאוי.
גיזרתא דאיצטוותא דסלקי בה לאיצטוותא. גזרתא אבני גזית חתוכות ומתוקנות, לצורך איצטבאות, כסאות לעליית כהן מאיצטבא לאיצטבא, כמו [פסחים י"ג ע"ב] הר הבית סטיו כפול היה, סטיו על גבי סטיו. גזרתא, משמע חתוכות אבנים ומשוקעות בכותל העזרה כלפי המוקד, ויוצאות מן הכותל לתוך בית המוקד על הקרקע, שויל"ש בלע"ז, ועל גביהם אבנים אחרות כעין מעלות זה על זה. ומי מיפלגי, ומי היו חתוכות חלוקות בבנין הבית, והכתיב [מלכ' א' ו'] והבית בהבנותו אבן שלימה כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו, שלא היו מוחלקות. ומשני דמתקני מבחוץ, מתחילה מתוקנות מחוץ למקדש אבנים גדולות וקטנות, ומניח הגדולים למטה ויוצאות חוץ לכותל בתוך בית המוקד, והקטנות עליהם, ואותן שמתחת עשויין כעין כסא, וקובעין אותו כך בחומת הלישכה, ועליהם היו ישנים הם גזרתא דמיצטותא, אבל במקדש לא היו חותכים, דכתיב לא נשמע בבית בהבנותו. ומנלן שהיו מתוקנות אבנים גדולות וקטנות דכתיב [שם] אבני י' אמות ואבני ח' אמות.
זקני אב, ואמאי, ישנים על הרובדים. נעיילי מטות, ויהיו ישנים על המיטות. ומשני לאו אורח ארעא, להביא שם מטות, מכאן משמע במשנה, איש כְסַתו ואין לקרות כסותו, מדלא מקשינן ונעיילה כרים וכסתות, אלמא כְסַתו תנן. מיטות, הם ארוכות וסמוכות כדתנן [כלים פי"ח מ"ט], המטה מטהרת חבילה. התם קרו להו רובים והרובים שומרים דהיינו ילדים, והכא קרי להו פרחי, בחורים שהגדילו, אילן הגדל ומוציא פרח.
<h2>דף כז.</h2>
דמטו לעבודה, קרי פרחי שיש להם שערות. דלא מטו לעבודה, קרו רובים. רביא, ילד. יש ספרים, דלא מטו לעבודה קרו רובים, כמו בתחילת הלילה כשמתחיל לשמור דלא זמן עבודה, הוא בילדים, הכא קרי ליה פרחי, כבר הלכה קצת הלילה, והגיע סמוך ליום שהוא זמן עבודה, וראויה עבודה בבחורים. תנן התם, במסכת מידות [פ"א מ"א]. והלווים בכ"א מקומות, נראה בית הניצוץ שהלווים שומרים מלמטה אחד מהם. בלישכת הפרוכת, שאורגים שם הפרכות. למזרח הלווים ו' לצפונה ליום ד' לנגבה ליום ד' לאסופים ב' לפרבר ב' למערב ד' למסילה ב' [לפרבר]. פסוק בדברי הימים [א' כ"ו], (לפרבר) פירוש אסופים הם לשכות שהן תוספת לבית, חדרים ושמן אסופים, והיו ב' שומרים לאסופים, וב' לפרבר, קס"ד שהיו שנים בפנים ושנים בחוץ, למסילה ב' לפרבר, פי' לאותה מסילה אותו דרך שהולך לחוץ, ד' לפרבר היו ב' שמירות, הני (הוי) כ"ד היו ואנן כ"א תנן. ומתרץ, לאסופים שנים שנים אין לומר לאסופים ב' לפרבר ב' למערב ד', לא תיד' דב' שומרים היו באסופים וב' בפרבר, אלא הכי קאמר לאסופים, לאותם לשכות שנתווספו שהיו ב', לאותן ב' לשכות היו ב', חד שומר ללשכה אחת, וחד שומר ללשכה אחת, ואותם שנים לפרבר מבחוץ היו יושבים, זהו למסילה שנים לפרבר מבחוץ, פי' לאותה פינה שהיתה קרובה למסילה, שם היו שני שומרים לפרבר מבחוץ. אכתי כ"ב הוויין, ומתרץ, האיך למסילה דאפרבר חד הוא, למסילה ב', לפרבר לא היה צריך כי אם שומר אחד, והא דקחשיב ב' בחד מקום הוו, לא היו עיקר צורך כי אם אחד, ואותו האחד לצוות בעלמא שיושב שם, מפני שהוא מבחוץ דמקום אפרבר קאי מבחוץ סמוך למסילה שהיא חיצונה לכולם ולא היו אלא כ"א ולהכי לא חשיב אלא חד הואיל והשני לא היה אלא צוות בעלמא. ואפרבר כמאן דאמר כלפי בר, כלפי חוץ היו עומדים אותם שתי לשכות, אי[בעית] אי[מא], מדחשיב קרא לאסופים ב' וב' לפרבר דב' קמא קאי אאסופים, וב' בתראה קאי אפרבר, ולמסילה ב' לפרבר דוקא דלא הוי צוותא דחבריה. והני כ"ד דקרא ג' מינייהו לכהנים וכ"א ללווים. והא קרא בלווים כתיב, ואתה אומר ג' לכהנים, ומשני, בכ"ד מקומות נקראו הכהנים לווים. והכהנים הלווים בני צדוק, שהרי צדוק היה כהן, וקורא בניו הלווים שהיו משבט לוי, פירש"י בשלהי פ"ק דחולין [כ"ד ע"ב] כך לשונו, ואני שמעתי לווים לשון שמשים כמו וילוו עליך וגו'... ה' על ה' [שערי] הר הבית, וד' על ד' פינותיו מבפנים, מאי שנא הר הבית דעבדינן, כדתנן מבפנים. ומאי שנא עזרה מבחוץ, דקיימי השמירות. אמרי הר הבית דאי תמה, שהוא עייף ויכול לישב עבדינן מתוכו, אי תמה אי חליש, כדאמרינן בחלק [סנהדרין צ"ה ע"א] גבי סנחריב דאמר להו האידנא תמהתו פי' חלשים, ומרוב חולשתו צריך לישב. הר הבית [מידות פ"ב מ"א] הוא ת"ק על ת"ק אמה, ובה הייתה העזרה ארך קפ"ז על רוחב קל"ה, דאי תמה לא מצי למיתב לפנים מחומת העזרה קפ"ז על קל"ה, דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד, ובעבור זה עשו הלשכות מבחוץ. תרי מינייהו לא בעי שמור, האמצעי שבדרום והאמצעי שבצפון לא צריכי שמור שהשומרים בראשון ובשלישי יכולין לשמור ולהכי לא חשיב אלא ה', ג' שערים שהיו בצפון האמצעי לא היו שומרים, ואין צריך שמור אלא בחיצונים כדי שמירתם באמצעי. רבא אמר תנאי היא וכו', במסכת שקלים [פ"ו ה"א] תנן, י"ג השתחוואות היו במקדש. ואומר לשם, היכן היו משתחווים, כנגד י"ג שערים די"ג שערים היו, תימא למה לא הביא רבא משנה דמסכת שקלים או ההיא דמסכת מידות בפרק שני [מ"ג] דשלשה עשר פרצות היו וחזרו וגדרום וכנגדם י"ג השתחוואות. אמרכלא, אמר כולא שממונה על הכל, והוא למעלה מן הגזבר, ונשיא נשיאי הלוי [במדבר ג'] מתרגמינן אמרכולא. מדאיכא תנא דאמר ח' הוו איכא נמי תנא דאמר חמשה הוו ולא קשיא מידי.
מתני'. לא היו ישנים בהן שלא יפיח בהן. אבל הלוכי, אזיל בלילה שלא בשעת עבודה, אלמא ניתנו ליהנות בהן, ומשני, משום, דקתני סיפא מילי דשינה, מניחין תחת ראשיהן בשעת שינה, תנא רישא נמי לא היו ישנים ולעולם הילוך אסור. תחת ראשיהן, שסומכין עליהם. ש"מ דניתנו ליהנות, הואיל שהיה מניח אותם תחת ראשו. אמר רב פפא וכו', שלא היו ראשיהן נוגעין בהן, נגד ראשיהן, מן הצד דליכא הנאה. ש"מ תפילין מן הצד להניחן בשעת שינה שרי. תפילין ובגדי כהונה דבר מצוה הוא, ויש להם קדושה, ומדקשרי בגדי כהונה שרי נמי להניח תפילין מן הצד, ואין לחוש שמא מיגנדר וינהג בזיון. תיפוק ליה משום כלאים. האבנט היה כלאים, וכשמקפלו עם בגדי כהונה ומניחו תחת ראשו הוי אסור כלאים.
<h2>דף כז:</h2>
אבנטו של כ"ג לא זהו אבנטו של כהן הדיוט, כי אבנט של כ"ג של כלאים כדכתיב [שמות ל"ט] ואת האבנט שש משזר ותכלת, שש כתנא תכלת עמרא, והאי קרא בכ"ג כתיב, כדכתיב בו רוקם, שכך כתוב בצוואה באתה תצוה בפרשת ציץ [שם כ"ח], ובאבנט בד יחגור, היינו ביום הכפורים לפני ולפנים כשנכנס, אבל של כהן הדיוט לא היו כלאים דלא כתיב ביה תכלת, שפיר להכי יכול לישן עליהם בפ' הוציאו לו [יומא ס"ט ע"א]. אלא למאן דאמר זהו מאי איכא למימר, הא היו כלאים. הלבישה והעלאה הוא דאסר דכתיב [דברים כ"ב] לא תלבש ולא יעלה עליך [ויקרא י"ט]. הא מימך תחותי', לקפלו ולהציעו תחתיו שרי. מימך כמו [תענית ו' ע"ב] מוך שקי' וגני. שמא תיכרך נימא על בשרו ונהנה מן כלאים. ואית ביה אסור העלאה. ביניה, פי' משום תיכרך בו נימא מצי למעבד תקנתא, דמפסיק בגד שאינו כלאים על אותו של כלאים ולא תיכרך, דמפסיק בינו ובין אותו של כלאים שאינו נוגע בכלאים. אפי' י' מצעות, כשישן שמא יהפוך עצמו שישכב על הכלאים. באותן שאין בהן כלאים, כתונת ומכנסים ומצנפת מניח תחת ראשו אבל לא האבנט. אפילו תימא אותן דכלאים, מניח תחת ראשו, שהן קשין שכת' [שמות ל"ט] שש משזר חוטו כפול, כדאמר בפרק בא לו [יומא ע"א ע"ב], ולית בהן חמימות, והצעה שהיא מדרבנן שרי בקשין. נמטא, פי' לְטְרְא לבד. וגמדא, קשה ונכווץ, דנרש, שם מקום. שריא להציע אבל לבישה אסור אפילו קשין, כדמשמע בפרק א' דערכין [ג' ע"ב] כהנים איצטרכא ליה, דכהנים שרו בלבישת כלאים בעבודה אע"ג דקשין הן, לשאר אינשי אסירי.
מתניתי' מדקתני ובעל קרי היה מהלך במסיבה שתחת הבירה אע"פ שאסור ליכנס בעזרה מותר ליכנס במסיבה. א"ר יוחנן מחילות לא נתקדשו, מחילות ומערות שתחת העזרה לא נתקדשו בקדושת העזרה, דאי הוי נכנס בה שום טמא לא לקי משום לא יטמאו [במדבר ה'], וכן אי שחיט בהו קדשים יהיו פסולים משום שחוטי חוץ זאת הטענה בפרק אלו דברים [פסחים ס"ז ע"ב], ובעל קרי משתלח חוץ לב' מחנות גם מזאת מסייע לו דבתרוויהו מסייע לר' יוחנן בזבחים בפ' טבול יום [ק"ד ע"ב]. ובריש יומא [ב' ע"ב], מקום יש בהר הבית ובירה שמו, והכא אמרינן במסיבה ההולכת תחת הבירה דהיינו עזרת ישראל או עזרת נשים דמחילות לא נתקדשו, [ומיהו] מודו דבית המקדש איקרי בירה, כדאמרינן ליה לר' שמעון בן לקיש בפ"א דיומא [ט' ע"ב] בירה תוכיח שחזרה לראשונים. או נאמר, תחת הבירה שבהר הבית ובחול היתה המחילות, דבפ"א דטהרות [תוספתא כלים פ"א מ"ח] משמע אין טבול יום נכנס לשם. אתא ר' אבא נחר ליה, בגרונו על הפתח לידע אם יש שם אדם. א"ל, רב ספרא שעושה צרכיו לר' אבא בא והיכנס. ונכנס ר' אבא. בתר דנפק ר' אבא, א"ל רב ספרא עד כאן לא עיילת לשעיר, לארץ בני עשיו רומיים, שאינם צנועים בבית הכסא כך לא היית צנוע שניחרת בגרונך כשראית נעול, ולא היה לך לנחור, לאו הכי תנן מצאו נעול וכו'. ורב ספרא, מה שדיבר בבית הכסא ליעול מר. סבר מסוכן הוא, ר' אבא כי התופס המעמיד עצמו כשצריך וצואת העמוד חוזרת בגוף. מביאה לידי הדרוקן, בטנו צבה. סילון, מים קטנים כשיוצאין כמפי הצנור מים אם מעמיד עצמו מביא לידי ירקון, פנים. י"מ כאן ובפ' בתרא דברכות [ס"ב ע"ב], א"ל ר' אבא לרב ספרא, גרמת מילי דשעיר שדיברת ליעול מר, ותנן מצאו נעול פי' כשיש אדם שם אין חברו נכנס אצלו ואיך אמרת לי הכנס, ורב ספרא חשב, שמא ר' אבא צריך מאד ומסוכן הוא, והם היו בין פרסיים שצנועים בבית הכסא ואמר לו אתה דר בין הפרסיים שצנועים בבית הכסא, בפ"א דברכות [ח' ע"ב], ולא נכנסת בין אדומים שאינן צנועין. חשיך תקין עצמך, למוד עצמך להחשיך בלילה לעשות צרכיך, או להקדים בשחרית שתוכל לישב אף ברחוב, ולא תצטרך להתרחק בשדות, ואם תמתין עד אור היום תצטרך להתרחק מבני אדם שלא יראו פֵירע גידול שלך. תיב גלי, שב להיפנות ואחר כך תגביה בגדיך וגלה עצמך, שכן דרך צניעות. כסי וקום, כסה עצמך תחילה, (ואחר כך תגביה בגדיך וגלה עצמך שכן דרך צניעות כסי וקום, כסה עצמך תחילה) ואחר כך עמוד מן הכסא. שטוף (ושטוף) [ושתי], שטוף כוסך קודם שתתן בו המשקה משום נקיות. שטוף ואחית, לאחר שתייתך. י"מ לאחר שתייתך, חזור ושוטפהו, והחזר אותו למקומו, ואם תצטרך לשתות בפתאום יהיה שטוף. [וי"מ], שפוך ממנו מקום כנגד הגעת פיך והניחהו במקומו שאם ירצה אחר לשתות אחריך שלא יהיה לו אנינות הדעת ששתית בו. וכשאתה שותה, בו מים שפוך ממנו ואחר כן תן לתלמידך כדתניא [וכו'] אותו תלמיד, היה מתבייש לשפוך מים אחר רבו. איסתניס היה, ולא היה יכול לשתות אחריו ומת בצמא. דשפיך קמיה רביה, ששופך מים לפני שתיתו או לאחר שתיתו. לית ביה משום אפקירותא, אינו נוהג מנהג בזיון ברבו. לא תפלוט, לא תהא רוקק מפיך כדאמר התם [ערובין צ"ט ע"א], רק בפני רבו חייב מיתה, בר מקרא ודייסא, שאם אכלת מאכל דילועים או חטים שכותשים, בישלת ואכלת בא רוק לפיך, תרוק בפני רבך שהם כפתילה של אבר, עופרת רותחת כך מדביקין, ומזיקין ושורפים את הגוף אם לא ישליכנה לחוץ.
איש הר הבית משנה זאת במסכת מידות [פ"א מ"ב]. איש פלוני גדול של הר הבית, ממונה על כל משמרות. ואבוקות, אש שיראה. וכל משמר, שאינו אומר לו כך.
<h2>דף כח.</h2>
שלום עליך, לא שנותן שלום בלילה, אלא פי' לא יהיה לבך מתפחד אלא שלום עליך, לא נפקדנו דבר ואנו שומרים. ניכר שהוא ישן חובטו, מכהו במקלו ושרף בגדו לקונסו. אפילו אונס שינה, קונסין קל וחומר על שאר דברים אם אדם עבר עבירה שלא באונס. שיבור, שיברר. יאהב את התוכחה, ולא יחטא. ולמוכיחים ינעם, ובא נעימות לעולם ועל ידיהם ברכה וטובה בעולם, ינעם היינו נחת רוח. יש אומרים, איזהו דרך ישרה יחזיק באמונה יתרה, זה יבור האדם, וכן בשלהי מסכת מכות [כ"ד ע"א] וצדיק באמונתו יחיה. זה הפסוק במשלי קרוב לסופו [כ"ח כ"ג], מוכיח אדם אחרי, חן ימצא ממחליק לשון פירש"י, מוכיח אדם על עבירות שבידו ומפרישו מהם, לאחר זמן ימצא חן בעיניו יותר מאותו שאומר לו יפה עשית, כל מקום שנאמר אחרי מופלג אחר סמוך. לפלגו של הקב"ה, לחלקו ולמחיצתו, מי שמוכיח את האדם אחרי למחיצתי, אחרי יהא במחיצתי.
תורמין ומשני אביי, קודם תקנה, תורמין בלא פייס, כשראו שבאו לידי סכנה (התחילו) [התקינו] שלא יהיו תורמין אלא בפייס. (אומר להם הצביעו). ורבא, תירץ הרוצה לפייס משכים וטובל. [מתני'] נטל את המפתח, במסכת מידות בפ"א [מ"ט] משמע שנטלו משלשלת שבה המפתחות, ומגביה את הטבלה בטבעת, ואותה טבלה היה של שיש ונטלה. ופתח את הפשפש, קטן שנכנסין בו מבית המוקד לעזרה, דאמרינן לעיל [כ"ו ע"ב] שבו נכנסין לבלוש את העזרה. אילו הולכין באכסדרה, שבעזרה דרך המזרח, שהיו אכסדראות כל סביב העזרה מבפנים על פני כתלי העזרה, שהיו עמודים ומן העמודים על כתלי העזרה סכך על גביהן, מן העמודים ולחוץ היה בלא סכך, באמצע העזרה לא היה מקורה, והמזבח היה שלא במקום סכך, והכבש ומקום שחיטה לא היה מקורה. היו בודקין, לראות שיהו כל כלי שרת משומרים יפה ובמקומן בשלום, עושי חביתין חביתי כהן גדול. הגיעו אילו ואילו, אילו הולכין דרך המזרח אילו ההולכין מן המערב. ואמרו הכל שלום, הכל בשלום (העמידו) לא נפקד ממנו כלי. הקיצו עושי חביתים, הקיצו[ם] לעשות חביתין, בכל יום לכהן גדול.
<h2>דף כח:</h2>
מי שזכה לתרום [וכו'], אומר לו הזהר שלא תגע בכלי עד שתקדש ידיך ורגליך מן הכיור, לא משום שיפסול הכלי אלא שמא יעבוד ויחייב מיתה מצאתי. ובפ"ב דזבחים [י"ט ע"ב] אמרינן ענין קדוש ידים ורגלים. והרי המחתה, אינו מקשה אלא הלא כך היה שהמחתה נתונה וכו'. אין אדם נכנס, עם התורם. ואין נר בידו, שהרי מהלך לאור המערכה. לא היו רואין אותו, כשהלך לתרום, שלא הלך עמו אדם. ולא שומעין את קולו, ולא היו יודעין מה היה עושה. עד ששומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור, גלגל כשמושכו לקדש ידיו ממנו שלא יהיו מימיו נפסלין, מאי מוכני אמר אביי גלגלא, דהיו משקעין (כי המשקעין) הכיור במימיו בתוך הים שעשה שלמה שלא יפסלו המים בלינה, לפי שהיתה בית טבילה לכהנים. ומקשינן [ירושלמי יומא פ"ב ה"ח] ולא כלי הוא אותו ים שעשה שלמה, ופרקינן כההיא דאמר ר' יהושע בן לוי אמת המים היתה מושכת לו מעין עיטם. והן אומרים, אותו שבבית המקדש שכבר הגיע התורם לכיור. נטל מחתות הכסף, ולא של זהב שלא ימעט בגחלים והתורה חסה על ממונם של ישראל. וחתה מן המאוכלות הפנימיות, זהו תרומת הדשן שהיו מעורבין בו אפר וגחלים. הגיע לרצפה, של עזרה כשיורד מן הכבש שהוא בדרום. הפך פניו לצפון, היינו כלפי מזבח. צבר את הגחלים על גבי הרצפה, היינו מאוכלות שתרם עם הדשן. מקום שנותנין שם וכו', דכתיב [ויקרא ו'] ושמו אצל המזבח. ודישן את מזבח הפנימי, דישון הקטורת שנקטר על מזבח הזהב שבהיכל. והמנורה, דישון הפתילות.
[גמ'] ומי היו של עץ אכסדראות בעזרה, לא תטע לך אשירה [דברים ט"ז], משמע אצל מזבח ה' אלוקיך לא תטע כל עץ, דאין עושין בנין. ומשני באכסדרא של בנין, העמודים של אבנים היו, דלא אסרה תורה. מנין שאין דבר קודם לתמיד של שחר, העולה [יומא ל"ד ע"א] עולה ראשונה, ואת אמרת חביתים קודמים, ומתרץ, להחם חמין, לצורכי חביתים בחלוט רבוכה כמו [ויקרא ו'] על מחבת בשמן תיעשה מרבכת תביאנה, ולא שיהיו מקטירים קודם התמיד.
מתני' ראוהו אחיו הכהנים שירד, מן המזבח והוריד תרומת הדשן. (ו)תרומת הדשן היו נבלעין במקומן כדמוכח פ"ק דיומא [כ"א ע"א] ורי"ץ פי' דהרמת הדשן לא היתה נבלעת במקומה. וקדשו ידיהם ורגליהם, קודם שיגשו למזבח. נטלו את המגריפות, יעיו. ואת הצינורות מזלגות. ואיברים, של עולת התמיד בין הערבים והפדרים החלבים שלא נתאכלו ולא נשרפו מבערב סונקין אותו לצידי המזבח, סונקין פי' מסלקין, מהפכין אותן בצנורות לצידי המזבח. סודרין אותן בסובב ועל הכבש, אותן האברים. החילו מעלין באפר, החילו לגרוף האפר במגריפה ומעלין האפר על גבי תפוח ומקבצין אותו יחד ועושין ממנו נפח גדול כעין תפוח כל גובה הכנוס נקרא תפוח, כמו בע"ז [נ"ה ע"א] ובנידה [מ"ז ע"ב], תפוח, קבוץ עגול נפוח באפר על גבי המזבח. [הגה"ה בשולי הגליון, תפוח, כל בליטה שהיא משופעת קורא תפוח]. (בפ"א) [בפ"ב] דמעילה [ט' ע"א] איתא נמי תפוח, פי' הדשן צוברו יחד ועושה עגול כמין תפוח וגבוה כקובעין לכך נקרא תפוח. מס' ע"ז [שם] נותן לתוך תפוח קבוץ ענבים. וברגלים לא היו מדשנים אותו מפני שהוא נוי למזבח, י"מ כשעולין לרגל לא היו מסירין הדשן להוציאו חוץ להר המשחה, ששם מקום בית הדשן להוציא את הדשן ולשים שם, שהוא נוי למזבח כשיש בו דשן הרבה, ולאחר הרגל מוציאים אותו. ע"א, לא היו מאספים האפר ברגלים שהוא גנאי לדשן ברגל, ואי נמי יש נוי בספרים, נוי הוא למזבח לדשנו בידיהם ובמגריפות, וגנאי הוא לדשן ברגל, כענין הזה בפרק במה מדליקין [שבת כ"ב ע"א] ובפרק כסוי הדם [חולין פ"ז ע"א] שלא יכסנו ברגל שלא יהיו מצוות בזויות עליו. מימיו לא נתעצל כהן מלהוציא את הדשן, לבית הדשן חוץ לעזרה להר המשחה.
<h2>דף כט.</h2>
לקטורת, שמן המערכה שניה היו מכניסין גחלים למזבח להקטיר את הקטורת. מערכה שניה של קטורת, שהייתה מערכה שניה כנגד קרן מערבית דרומית, ומשוך מן הקרן כלפי צפון ד' אמות. בעומד, כמו באומד. ה' סאין גחלים, שמשם היה חותה לצורך קטורת ה' סאין, שמסדרין עצים כל כך למערכה שניה שיהיו עושים ה' סאין גחלים, כדי להכניס למזבח הזהב להקטיר קטורת עליהם. ובשבת, היה מסדר כל כך עצים כשעור שיהיו עושין ה' סאין גחלים, כדי שכשמכניס מהם למזבח הפנימי ה' סאין לקטורת, ישתייר עוד שם גחלים ע"ג המזבח החיצון, ששם יהיו מקטירין שני בזיכי לבונה של לחם הפנים. ובשבת, היו מוסיפין. ששם, על מזבח החיצון. נותנים בזיכי לבונה של לחם הפנים, שמקטירין משבת לשבת. ואברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב, שסילקן לצידי המזבח דאמרינן לעיל [כ"ח ע"ב] דסונקין אותם וסודרין בסובב על הכבש. מחזירין אותן למערכה, גדולה. הציתו, הדליקו כמו ויצת אש בציון [איכה ד']. ירדו ובאו להם ללשכת הגזית, הלשכה היתה בנויה באבני גזית פסולות שוה, תרגומ' לא תבנה אתהן גזית [שמות כ'] פסילן. וי"מ, בדולה היתה הלשכה מן האחרות, ולא היתה גבוהה אלא שיבוא האדם לתוכה כמו ויגז שלוים [במדבר י"א]. ל"א, גזית שגוזזין שם הלכה.
גמ'. אמר רבא גוזמא, מה שאמר פעמים שיש עליה ג' מאות כור גוזמא כאדם שאומר דבר תימה, גזו דבר חתוך, מה הוא הדבר יחתכנו מפיו לאומרו. השקו את התמיד בכוס של זהב, כדי שיהא נוח לפושטו, כמו [אין] משקין ושוחטין את המדבריות [ביצה מ' ע"א]. בכוס של זהב, היינו גוזמא, בלשון הבאי דבור שאינו כלום ולא שיתכוון לשקר אלא לא דק. ותבקע הארץ לקולם, כשנמשח שלמה. ואין עניות במקום עשירות, מאחר שהיה להם זהב הרבה לכבוד השם, מה היה מזיק להם להשקותו בכוס של זהב. גפן של זהב, וגדל כדמבוא' בשלהי כתובות. ובירושלמי זהב פרווים במסכ' יומא [פ"ד ה"ד]. כלונסאות, כמו עצים.
<h2>דף כט:</h2>
עלה של זהב או גרגר של זהב. ג' מאות כהנים. לפנות עלה וגרגר ואשכול של זהב, והיינו גוזמא דקאמר ג' מאות. ע"ב בתי נירין, שכשעור הזה נימין. שכל נימא, כל חוט וחוט כפול כ"ד. ארכה מ' ורחבה כ', כפתחו של אולם. מפ"ב ריבוא נעשית, כך חשבון החוטין שבפרוכת. י"מ, פ"ב ריבוא דנרי זהב הייתה נעשית, וי"מ, דמשמונים ושתים ריבוא חוטים, כך פירש"י בתחילת פרק גיד הנשה [חולין צ' ע"ב]. יש מקשים, אמאי לא קאמר לאפוקי ממתנית' דגבי מגריפה פרק דערכין [י"א ע"א], דמסיק מאה נקבים יש בה, וכל אחד יש בה עשר מיני זמר נמצאת כולה מוציאה אלף מיני זמר, וסימניך מתני' גוזמא. ורב יהודה מסיק עשר נקבים וכו'. נ"ל דלא קשי מידי, דה"פ לאפוקי מדרבא דמה שהוא סבור גוזמא אינו גוזמא, דאין עניות במקום עשירות, אבל האי אמורא דחשיב בג' מקומות, סבר כרב יהודה די' נקבים היו בה ולא הוי גוזמא, אבל לדברי המתניתא לשם דיברו לשון הוואי וכך הוא מודה, ולכך לא שייך למימר לאפוקי. נ"ל שמואל ב"ר יצחק זלה"ה. וי"מ, ריבות בחורות אורגות אותה. ושתיים עושות בכל שנה, מפני כבוד המקדש. מטבילין אותה, כשנגמרת, שמא ניטמאת ברוקו של עם הארץ, אין לפרש שמא נטמאת לאחר שפירשוה כדמשמע בשלהי פ"א דביצה [י"ד ע"ב]. החלו מעלין בגזרין. חתיכות עצים שהיה מנהגו בכל יום עורכין את המערכה ונותנין עצים על האש בפ"ב דיומא [כ"ב ע"א] ובפ"ג דזבחים בריש פ' קדשי קדשים [ס"ב ע"ב]. וכי כל העצים כשירים למערכה, לסדר, דקתני סתם מעלין בגזרין לסדר דמשמע בכל מיני עצים, ומשיבו, הן, ודאי כל העצים כשרים חוץ משל זית ושל גפן. במורביות, ענפים של תאנה. ושל אגוז, ושל עץ שמן שקורין קיץ. בשל זית וגפן, מאי טעמא לא. משום דקטמי, זית וגפן אפרן מרובה ואין מרבין גחלים על המזבח. ומפני טורח כהנים שמפנין אותן. אפר [בראשית י"ח] תרגום קטם. ישוב ארץ ישראל, שטוענין זית וגפן ופירות. וחרייתא כמו [סוכה מ"ה ע"א] חריות של דקל כך החריות של זיתים ומן הגפן. ומי שלוקח אותם בעבור זה, אינם מניחים לטעון פרי וכן גפן זקן וזית זקן אינו טוען פרי. [הגה"ה, חריות של דקל, לכך לא היו עושים מהם עצי המערכה לפי שקלים הם ונשרפים מהר ואין אש המערכה מתקיימת בהן כך פירש"י בפ' כיצד צולין]. העצים אשר על האש הניתכין להיות אש, שנשרפין היטב, וקא דריש מן אשר על האש שהוא מיותר. הניתכין, כמו כהתוך כסף [יחזקאל כ"ב]. (כמו דקרי) דוקרי, פי' דקלים בחורים עצים שאינם נעשין אפר. אזלי וקטמי, אלא נשרפין היטב עד שיעשו אפר. וכי כל העצים, כל זה מן האתקפתא. מוסיף אף של מייש, אילן שמו מייש, כמו בבראשית רבה [פ' ויצא] וימצא דודאים מיישין ואלון. ודקל וחרוב ושקמה, לאיסור שאין מביאין. בשלמא למאן דאמר משום דקטמי, אין מביאין בהא פליגי, ר' אלעזר סבר, אע"ג דלא קטמי מגוואי, שאינן נעשין אפר מפנימה מתוך העץ כדרך כל אילן שאין אפר מרובה מתוכו. משום דקטמי מאבראי, הקליפה מבחוץ עושה אפר הרבה אין מביאין, ותנא קמא סבר. כיון דלא קטמי מגוואי, אע"ג דקליפה חיצונה מרבה אפר מביאין. אלא למאן דאמר משום ישוב ארץ ישראל, דקל לתנא קמא למה מביאין, וכי אין בו משום יישוב ארץ ישראל, זהו המיתיבי דלעיל. ולטעמיך תאנה לית בה משום ישוב, ואמאי שרי לדברי הכל, אלא בתאנה דלא עבדא פירי דקל נמי דלא עביד פירי, אבל זית וגפן דברי הכל אין כשרין למערכה, דלא שכיח במיניהו דלא עבוד פירי. מייתי תאיני חיווריתא, תאנה לבנה.
<h2>דף ל.</h2>
ושייפי לה בחלבא דצבתא, הגרעינין סך בחלב צב, צב מין שרץ. עד דסריקא ליה ביזרא, סריקא לשון ריקנית כמו [ב"ב ז' ע"א] בוקי סריקי, עד שמתרוקן הזרע וכן בפרק בן סורר ומורה [סנהדרין ע' ע"ב] א"ר [אבהו] אינו חייב עד שיאכל בחבורה שכולה סריקין. ושריק ליה ביזרא, ונותנים זרעים כמו ביזרני, זרע לשון ערבי בזר זרע. וקברי לה היכא דמסיק ימא סירטון, היינו הים שמשליך הסירות. [הגה"ה. קורא, כמו קור האילן [עירובין כ"ח ע"ב], הרך למעלה קורא קורה]. ג' בורכי, ג' ענפים. [לא מחזקא להו גמלא], אין גמל אחד [יכול] להוליך. פי' אחר לא מחזקא להו גימלא שאין צריכים ג' ענפים ממנו לעשות מהם גשר דבפחות מג' יש כדי לעשות גשר.
סידר את המערכה, פי' אותו שזכה בהרמת הדשן [יומא כ"ב ע"א], זכה לסדר המערכה וסידור שני גיזרי עצים של תמיד של שחר אבל בבין הערביים סדור שני גיזרי עצים בב' כהנים. וכך נראה ביומא בפ' בראשונה [כ"ו ע"ב]. סידר את המערכה גדולה מזרחה, למזרח המזבח, חזית מזרחית עושה בעצי המערכה כעין חלון. חזית[א], (לצפון) מחזה, וירא [בראשית א'], וחזא, חזית פני המערכה למזרח כדאמר פ"א דבבא בתרא [ב' ע"א], ועושה חזית מבחוץ, וכן [מ"א ז'] מחזה מול מחזה, ובפ"ג דפרה [מ"ח] מפתחין בה חלונות וחזית (מערכה) [מערבה] פני מערכת העצים למקדש במערבו של הר הזיתים. ראשי הגיזרים, הן פני המערכת פונים למזרח, משום דכתיב [במדבר כ"ח] שנים ליום כנגד היום, ומניח ריוח מעט בין העצים כעין חלון, דהיינו חזית כדי שתהא הרוח מנשב בו במערכה דרך חזית ומדלקת האור. וראשי הגזירין הפנימיים, שכלפי מערב היו נוגעים בתפוח שכך היו ארוכים עצי המערכה עד שהיו ראשי הגזירים נוגעים בתפוח. מציתין את האליתא, משים עצים דקין, שבין הגיזרים משליכין. גאון אחר פירש אלייתא שפופרת של ברזל שהיו נופחים בו את האש שהוא גנאי לכהן לשחות ולנפח וכן בהמוכר את הספינה [ב"ב ע"ג ע"א] מחו ליה באלייתא. מאי טעמא, עבוד חזית. כדי שתהא הרוח מנשבת, באותו חזית ותדליק יפה. מיתיבי, מן המשנה. ריוח היה בין הגיזרין וכו' מציתין אליתא, אלמא, לאו להכי עושין חזית כדי שיהו מציתין האליתא משם, אלא מפני שתהא הרוח מנשבת. הצתת האליתא, לא הייתה אלא בראשו של מזבח, כדנפקא לן מוהאש על המזבח תוקד בו [ויקרא ו'] בפרק טרף בקלפי [יומא מ"ה ע"א]. וגם בכהן כשר ובכלי שרת מונתנו בני אהרן הכהנים אש וכו'. ומערכה שניה היתה על מזבח החיצון מואש על המזבח תוקד בו, ואש נפקא לן מולקח מלא המחתה וגו' מעל המזבח מלפני ה', ואיצטריך מעל המזבח ואיצטריך מלפני ה' וכו' כדאיתא בפ' טרף בקלפי [שם]. (וראשי הגיזרים הפנימים שכלפי מערב היו נוגעין בתפוח שכך היו ארוכים עצי המערכ' עד שראשי הגיזרין היו נוגעים בתפוח). אליתא, עצים דקים. ביררו משם, מלישכת בית העצים.
מתני' אמר להם הממונה בואו והפיסו, לשון גורל, גורלך תפיל בתוכנו
<b>משלי א'], תרגומו פייסך ארמא בינתא [הערוך ערך פס</b>
וא"ת יפיסו בעזרה, י"מ, שגנאי היה להיות בעזרה בלא מצנפת. ור"י מפרש, שגנאי הוא להחזיר אחוריו לבית קדשי הקדשים, משום שהיו הכהנים עומדים בכולייר, פי' בעגול בפ"ב דיומא [כ"ה ע"א]. מי שוחט, אע"פ שהשחיטה כשרה בנשים ובזרים [שם כ"ז ע"ב], במקום שהכהן שוחט צריך פייס. מי זורק, גם הוא היה מקבל הדם. (מי שזכה בשחיטה שוב אין פייס). בואו והפיסו מי שוחט מי זורק מי מדשן, תימה, אמאי מפיסין על השחיטה וזריקה קודם מן הדשון, והלא הדישון היה קודם כדמפרש במערכה דאביי [שם ל"ג ע"א]. וראיתי בתוספות [תוי' שם כ"ה ע"א ד"ה מי שוחט], דמשום הכי היה הפייס קודם לשוחט מן המדשן, דקודם הדישון היו בודקין הטלה הכהנים שזכו בו, ומזמנים אותו לשחוט, וכיון שהיו עוסקין במילי דתמיד קודם לדישון, היו מפיסין נמי וזוכים בשחיטה ובזריקה קודם. ואילו תרתי עבודות שחיטה וזריקה בהדי הדדי נינהו. [מי שזכה בשחיטה שוב] אין פייס לי"ג עבודות [שם כ"ה ע"ב], אלא כהנים שנמשכין אחרי המפיס לימינו כפי סדר הממונה, ב' לזריקה, ג' לדישון מזבח הפנימי, ד' למנורה, וכן כולם. מי מעלה אברים לכבש. הראש והרגל של ימין, בכהן אחד. ושתי ידים, בכהן שני. העוקץ, הוא הזנב. והרגל של שמאל, בכהן שלישי. החזה, הוא שומן החזה הרואה את הקרקע, וחותכין אותו מיכן ומיכן בלא ראשי צלעות. והגרה, הוא צואר ובו מחובר הקנה והריאה. והחזה הגרה, בכהן רביעי. וב' דפנות, בחמישי. והקרבים, בשישי. והסולת, עשרון למנחת נסכים של תמיד. החביתים, (ו)חצי עשרון של כהן גדול, שקרב עם התמיד בכל יום (של מנחת) [שנא' (ויקרא ו') מנחה] תמיד מחציתה בבוקר ומחציתה בערב, וסמיך ליה על מחבת בשמן תעשה, לכך קרויה חביתין. והיין, ג' לוגין של ניסוך לתמיד.
אמר להם הממונה צאו וראו, הממונה הוא הסגן. צאו וראו, על החומה או על הגג. זמן השחיטה, של תמיד, אם האיר המזרח, ששחיטה פסולה בלילה דכתיב [ויקרא י"ט] ביום זבחכם. אם הגיע הרואה אומר ברקאי, לשון צוהר, כמו (היות) [היה] לה ברק מרטה [יחזקאל כ"א]. כמו האירו ברקיו תבל [תהלים צ"ז]. מתיא בן שמואל, אותו שהיה ממונה על הפייסות [שקלים פ"ה מ"א], שואל היה לשומר שאמר ברקאי, האיר כלפי מזרח. עד שהוא בחברון, עד שיכול אדם לראות עיר חברון שסמוך לה, והצופה אומר הין, שנראה הצוהר בחברון. ובירושלמי [יומא פ"ג ה"א] אומר, דלהכי אמר חברון כדי להזכיר זכות אבות הקבורין בחברון. הוא אומר הין, ביומא (פ"ב) [פ"ג (כ"ח ע"ב)] מיישב מי אומר הן. אמר להן, הסגן. צאו והביאו טלה, לתמיד. מלשכת הטלאים, שהיו בה טלאים מבוקרים, כדתנן [ערכין פ"ב מ"ה] אין פוחתין מו' טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים. והלא, כמו והרי הוא במקום פלוני. במקצוע צפוני מערבי, של בית המוקד, שטרקלין גדול היה, והיו מסיקין מדורות גדולות להתחמם שם הכהנים, שהולכין יחפים על רצפת העזרה על השיש. והיו במקצועות [מדות פ"א מ"ו] לשכות פתוחות בקיטונות פתוחה לטרקלין. וד' לשכות שהיו שם, בד' מקצועות. אחת ללשכת הטלאים, ואחת ללשכת החותמות, שמניחין חותמות של לוקחי סלתות ונסכים מן ההקדש בדמים, כדתנן במסכת שקלים [פ"ה מ"ג] ד' חותמות היו במקדש, והיה כתוב עליהם עגל גדי זכר חוטא, והן סימני נסכי כבש ואיל ופר וג' בהמות של מצורע, כל מי שמבקש נסכים, בא לו אצל הממונה על החותמות נותן לו מעות כפי הנסכים שהוא צריך, ומקבל ממנו חותם נסכים, ובא לו אצל הממונה על הנסכים ומראה [לו] החותם ומקבל ממנו נסכים כדמפרש התם, עגל, היה משמש עם ניסכי בקר גדולים וקטנים זכרים ונקבות. גדי, היה משמש עם נסכי צאן גדולים וקטנים זכרים ונקבות חוץ משל אלים. זכר, משמש עם נסכי אלים זכרים עולות ונקבות שלמים. כך מפורש במסכת שקלים [שם] והטעם, מפני שהם חלוקים בנסכים, ניסכי צאן (חצי) [רביעית] הין, ונסכי איל (רביעית) [שלישית] ההין, וניסכי בקר (שלישית) [חצי] ההין. וחוטא, לא מצינו נסכים באים עם חוטאים אלא במצורע בלבד. ובמסכת שקלים [שם], פליג בן עזאי ואומר חמשה היו, וחושב חוטא דל וחוטא עשיר דהיינו מצורע עני ומצורע עשיר. ויוחנן היה ממונה על החותמות, והיה מקבל המעות, ואחיה היה ממונה על הנסכים, ולערב הן באים זה אצל זה, ואחיה מוציא החותמות ומקבל בעדם מעות, אם הותירו שלקח יוחנן יותר הותירו לקודש ואם פחתו ישלם מביתו שיד הקודש על העליונה כך מפורש במסכת שקלים [שם]. ואחת לשכת בית המוקד, לשכה קטנה קרויה בית המוקד ופתוח לבית המוקד גדול. ואחת לשכה שהיו עושין בה לחם הפנים, של בית גרמו עושים לשם לחם. ומפרש (בפ"ג) [בפ"א] דיומא [י"ז ע"א], תנא דתמיד קחשיב דרך שמאל, לשכת טלאים במערבית דרומית היתה קימת, דקתני מערבית צפונית אכולם דלא קיימו בקרן מערבית דרומית, אלא משוכה קימעה כלפי צפון, דמאן דאתי בדרום מתחזייא ליה כמאן דקיימא בצפון, ולעולם יותר כלפי דרום קיימא. לשכת הטלאים במערבית דרומית. לשכת החותמות במערבית צפונית, לשכת בית המוקד בצפונית מזרחית, לשכת לחם הפנים מזרחית דרומית, וקא חשיב להו דרך שמאל דלצד דרום הוי טפי, אלא לפי מראית עינו שנה משנתו.
<h2>דף ל:</h2>
נכנסו ללשכת הכלים והוציאו משם צ"ג כלי כסף וכלי זהב, כלי שרת לצורך העבודה. השקו התמיד בכוס של זהב, אין עניות במקום עשירות. מבוקר מבערב, דקיי"ל [פסחים צ"ו ע"א] שהיו מבקרין אותו ד' ימים קודם השחיטה. לאור האבוקות, שיראה היטב. לבית המטבחיים, ח' עמודים ננסין, קצרים. ורבעיים של ארז, קורות של ארז. על גביהן, מזו לזו, לוחות של ארז, ובמנענעים [שמואל ב' ו'] תרגום וברביעין. אונקליות של ברזל קבועין בהם. (והשפכין פתח אחד תרגומ' ועונקלין פתח חד) [והשפתיים טפח אחד [יחזקאל מ'] תרגומ' ועונקלין נפקין פשך חד]. התשים אגמון באפו [איוב מ'], תרגום איפשר דתשוי אונקלא. אונקלאות, מסמרים עמוקים. ג' סדרים, של אונקליות לכל עמוד ועמוד. ומפשיטין, על השולחן, ואחר כך תולין באונקלאות. הטני, לשון טנא, כלי שנותנין בו דישון (מזבח) המזבח הפנימי. ולדישון המנורה, כוז, כלי קטן, כמו במסכת שבת בפר' המוציא [ע"ז ע"ב], כוזא כלי קטן. וב' מפתחות, היו לפתוח הפשפש של תא, (הוי ד' כלים) ששני (עמודים) [מנעולים] היו לאותו פישפש. אחד יורד לאמת השיחי, שהיה שוחה אמה עד שלא יפתח אותו מנעול, שבפנים לפשפש היה צריך להושיט זרועו עד בית השיחי עם המפתח קודם שיכול לפותחו. ואחד, מנעול שבחוץ. כיון, שנותן בו המפתח, היה נפתח לאלתר מיד במהרה, ומביא המשנה בשלהי אלו מציאות [ב"מ ל"ג ע"א]. בא לו לפשפש הצפוני, ודומה זה הפשפש לשער קטן בתוך שער גדול, שבא לו לתא שבצפון שסמוך לחומת ההיכל ובו פשפש פתח קטן. וב' פשפשין היו לשער הגדול, כלומר שתי תאין היו לו להיכל, אחד בצפון ואחד בדרום, וכל אחד היה לו פשפש קטן ושבדרום היה סגור. נטל את המפתח, עדיין לא עשה כלום באותן ב' מפתיחות, נטל מפתח אחד ופתח הפישפש של תא הצפוני, באותן שני מפתחות שאחד יורד לאמת השיחי וכו'. ונכנס לתא, ומהתא נכנס להיכל, דרך פתח קטן והולך בהיכל. עד שמגיע לשער הגדול, של היכל. העביר את הנגר, שבפנים. ואת הפותחות שקורין בלע"ז ברזייל, בריחי עצי שיטים [שמות ל"ו], תרגום נגרין דאעי שיטין, נגר שעושין אחורי הדלת ברוחב, ונגרר מקצה הדלת לקצה הדלת. ויש מפרשים, נגר אחרי הדלת בנקב שבאיסקופה נעוץ. ופתחו, מבפנים. ולא היה שוחט, התמיד. עד ששומע קול שער הגדול, של היכל שנפתח, משום שנאמר [ויקרא ג'] ושחטו פתח אהל מועד ואמרינן [ערובין ב' ע"א], בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא נעול. ביריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח, לפי שהיה שם מערת צדקיהו והקול נכנס במערה על כן נשמע ביריחו. המגריפה, בפר' אין (מ)[נ]ערכין [ערכין י"א ע"א], מגריפה היתה במקדש וי' נקבים היו בה שמזמרין בה, וזמר, יוצא מכל נקב ונקב, י' מיני קולות שאין זה [דומה] לזה. גביני, שהיה כרוז, במסכת יומא [כ' ע"ב], גביני כרוז, שם אדם אחד שהיה אומר לכהנים עמדו עמודו כהנים לעבודתם ולווים לשירם ולדוכנם, ועל שם שהיה מכריז בקול רם, היה שמו גביני כרוז, וגביני היה שמו. מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז, וק' דבפרק קמא דיומא [שם] אמרינן דג' פרסאות היה נשמע קולו, ואומר לשם, דכהן גדול משובח ממנו דאמר מר, וכבר אמר אנא השם ונשמע קולו ביריחו, ומיריחו לירושלים י' פרסאות, והכא קאמר דמיריחו נשמע קולו. חליל וצלצל, כלי שיר הן, הצלצל מצלתיים. בפ"ב דערכין [י' ע"ב] משמע, צלצל ב' כלים ושל נחושת שמכין זה על זה, והוא כלי. בפ"ה בשקלים [מ"א], בן ארזא על הצלצל. כשמזכיר את השם, הנכבד בודוי. והן אומרים, כששומעין קול שער ההיכל שנפתח, היו אומרים הגיע זמן שחיטה ושוחט. מכוור, שם מקום. מתעטשות, בלע"ז אישטרטרי"ר כמו עטישותיו תהל אור [איוב מ"א]. פטום, רוקח מרקחת [שמות ל'], תרגום ירושלמי מפטם. היה חופן, בחופניו. דישון מה שהיה מקטיר על מזבח הזהב ונותנו לתוך הטני, ובאחרונה כיבד את שאר, הדשן לאמצע. ונטלו והניחו בטני ויצא. ומצא שתי נירות, מזרחיים שכלפי מזרח דולקים, דקסבר המנורה בין מזרח למערב מונחים, מחלוקת הוא במנחות בפ' שתי הלחם [צ"ח ע"ב]. ומדשן את השאר, אותן שמצא שכבו, זורק מה שנשאר מן הפתילה ופסולת השמן לחוץ, ונותן בהן פתילות חדשות ושמן, ומניח אותם שדולקין במקומן. ואם מצאן שנכבו, אותן שנים מזרחיים והאחרות דולקין, מדשן לאותן שנים, ומדליקן מן הדולקין ואחר כך מכבה שאר הדולקין ומדשנן ומניח כל הדישון בכוז כלי קטן. ואבן לפני המנורה ובהן מעלות, [ובספרי] מדייק בהעלותך, ובמנחות פר' הקומץ רבה [כ"ט ע"א]. ומיטיב, בפ"א דיומא [י"ד ע"א], ומטיב את הנרות מכבד את הנר ומקנח מכל פסולת שנשאר בה בלילה. ויצא והניח הכוז על מעלה שניה, של אבן שבה ג' מעלות. ויצא, ולאחר הקטרה חוזר לשם כדקתני לקמן [ל"ג ע"א] בהחלו עולין במעלות האולם, נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקות וכו'. זה הפרק אין לו גמרא.
וזאת המשנה מן פרק שלמעלה לא היו כופתין את הטלה, של תמיד, ד' רגלים ביחד כדרך שאנו עושין, ולא ב' רגלים לעצמן ולא ב' ידים לעצמן. אלא מעקדין אותו. מי שזכו באיברים אוחזין בו, בתמיד. ראשו של תמיד לדרום. ופניו למערב, כנגד השכינה. השוחט, כמו כן פניו למערב. של שחר, שחט. על קרן צפונית מערבית על טבעת שנייה, תמיד קדשי הקדשים טעון צפון, כדתנן [זבחים מ"ז ע"א], קדשי קדשים שחיטתן בצפון. כ"ד טבעות היו במקדש [מדות פ"ג מ"ה], והיו עומדין בד' שורות, ו' בכל שורה ושורה, ומקומו כ"ד אמות על כ"ד אמות, וכ"ד משמרות לכל משמרה טבעתה, ואותן טבעות לא היו עגולות כמין נזם אלא כפופות כמין קשת, וצד אחד נעוץ בארץ ברצפה, ומגביה צד אחד ונותן צואר הבהמה לתוכו, ונועץ צד אחד ברצפה שלא תזוז הבהמה, ומעקדין אותה על טבעת שניה. רש"י פי' במסכת יומא, בפ' שני שעירי [ס"ב ע"ב] וטעמ' בטבעת שניה לא ידענא. ואני שמעתי, כדי שתהיה הראשונה מסייעתן להאחז בה רגלי הבהמה שלא תהפך. ופני השוחט וצואר הבהמה באלכסון לצד מזרח צפון שמשם השמש בה שחרית [עכ"ל]. על טבעת שנייה, שאם היה שוחטו על טבעת ראשונה שבקרן זוית, והוא צריך לשחוט כנגד המזרח, אז יהא מונח באלכסון, ובשחיטת תמיד לא היו חוששין באיזו טבעת של משמר היו שוחטין. של בין הערביים קרן צפונית מזרחית על טבעת שנייה, דעל קרן צפונית מערבית שכן דינו. קבל המקבל את הדם. צפונית מערבית דרומית, ב' מתנות שהן ד'. שירי הדם, מה שנשאר מן הדם.
<h2>דף לא.</h2>
לא היה שובר את הרגל, כדי לתלותו בהפשטו. אלא נוקבו מתוך ערקובו, בלשון ישמעאל קורין לסבך של רגל [ערקוב], עושה נקב בין הגידין לעצם הרגל. ותולה באונקלאות [הא]מורים. [וי"מ], ערקוב מקום כף הירך, וכן בפ"ו דבכורות [מ' ע"ב], זנב העגל שאינו מגעת לערקוב, כמו שעדיין עושין כל המפשיטין כבשים, נוקבין קפץ פרק העליון של הרגל. מפשיט ויורד, מן הרגלים עד החזה. חתך הראש, בלא הפשט כדאמר בפ"ב דשחיטת חולין [כ"ז ע"א], את הראש שכבר הותז. כרעים ונתנן, אינו מפשיט. כרעיים רגליים, רכובה הנמכרת עם הראש. מירק את ההפשט, פי' כלה והשלים ההפשט. קרע הלב, נקבו, והוציא את הדם. הידים, הן הכתפים. וב' ביצים, דבוקות לרגל ימנית עם השום. הפדר, החלב נותנו על בית השחיטה, כדילפינן [חולין שם] מראש ופדר, זהו כבוד שמכסה ליכלוך הדם. הכרס מדיחין בבית מדיחין, כל הזבל הקרביים ובני מעיים. ג' פעמים במעוטה, כלי, מלשון הפסוק באיוב [כ"א] עטיניו מלאו חלב, ובלשון חכמים מעטן בפ' איזהו נשך [ב"מ ע"ד ע"א]. במעוטה [על שולחנות] של שיש שבין העמודים, יש שאינם גורסין שבין העמודים, דהא אותו שבין העמודים היו להפשיט כדמוכח לעיל [כ"ט ע"ב] שעליהם היו מפשיטין ושולחנות אחרות היו שם שהיו מדיחין עליהם את הקרביים, הילכך גרסינן הכי, במעוטה של שייש שבבית המטבחיים. אבל כשמונה השולחנות [שקלים פ"ו מ"ד] כמה היו למה אינו מונה אילו שבין העמודים, הלכך נראה לפרש, דלא היו שאר שולחנות כי אם אילו, [ו]ה"פ ואונקילאות היו שבהם תולין ויש להפסיק בכאן, ומפשיטין על שולחנות של שייש שבין העמודים, הכי פי' כשהיה רוצה להתחיל ולהפשיט קודם תליה, היה מפשיט על שולחנות של שיש שבין העמודים ולטבעות, כדאיתא במסכת מידות [פ"ה מ"ב] שמן הטבעות לשולחנות ד' אמות. ומן השולחנות לננסים דהיינו עמודים ד' אמות, ומוכיח במסכת מידות דלא היו שולחנות כי אם אילו, והאי דקרי ליה התם [שקלים שם] בית המטבחיים משום דכל צפונו של המזבח קרי מטבחיים כדאיתא במס' מידות, והאי דקאמר הכא ובמס' מידות שבין העמודים, ה"פ שבין העמודים ולטבעות, והנהו נינהו שהיו מדיחין עליהן הקרביים. והפריש את הריאה, שהריאה היה מעלה עם הגרה, והכבד עם דופן הימנית, ואצבע הכבד עם העוקץ, ופרישא גרידא עביד, ואין מסלקן ממקום גידולן. ולא היה מזיזה ממקומה, אצבע כבד שבולט לאמצע כאצבע פולציר בלע"ז. ויש מפרשים, יותרת הכבד הוא אצבע כבד. את החזה הרואה את הקרקע בלא דפנות. עלה, מן החזה שהוא למטה בשעת תלייה. לדופן, לצלעות של צד ימין עם הכסלים שבימין עם השדרה (מנה לשויה) יחתוך הצלעות. ולא היה נוגע בשדרה, לחתוך מן השדרה עם דופן ימנית, לפי שכל השדרה שלימה אדוקה עם דופן השמאלית כדלקמן. עד שהוא מגיע, כלומר חותך ויורד. עד שהוא מגיע לב' צלעות, התחתונות שהן רכות שמניחין עם הגרה, וכן לצד שמאל מניחן עם הגרה, וכן למעלה מניח ב' צלעות העליונות שהן רכות, לימין ולשמאל להיות אדוקין בעוקץ השמאלית. גדולה, מחמת השדרה שעמה אלא של ימין קורא גדול שהכבד מכביד מן הטחול. שזרה, שדרה. גרה, גרגרת. הניח ב' צלעות, מלמעלן כן מניח בחברתה. הניח ב' צלעות למעלה, לבית צואר. וב' למטה, מן השדרה. עוקץ העצה לעומת העצה. כולם עומדים [ב]שורה, הכהנים והאיברים בידם.
<h2>דף לא:</h2>
חרטומו, פיו. כלפי זרועו, של מוליך. קרניו, אוחז בין אצבעותיו. בית עורה, לחוץ מקום חתך כלפי המוליך, ומה שהיה כנגד העור המופשט לחוץ. של ימין בימינו, יד של ימין בימין הכהן. עוקץ הזנב, והאליה קודיל בלע"ז, מדולדלת, תלוייה על ידי ב' צלעות שעמה, מדולדלת תלויה כמו בהעור והרוטב [חולין קכ"ז ע"א] המדולדלין. צלעותיה, צלעות רכות שאמרנו. בזך, כף גדולה. בסולת, למנחת נסכו של תמיד. חביתים, כהן גדול שבכל יום. ביין, ליתן בספלים. בזך, כף תרגום [במדבר ז'] בזך. במערבו, של כבש. מלחום, על כל קרבנך תקריב מלח [ויקרא ב'], הופכו ומולחו הופכו ומולחו כדאיתא במנחות [כ"א ע"ב]. לקרות את שמע, הקורא עם אנשי משמר לא יצא מ[פני] שמקדימין [יומא ל"ז ע"ב].
תנא יד ורגל כעקידת יצחק בן אברהם, והכי אמרינן בפר' במה בהמה יוצאה [שבת נ"ד ע"א]. מאי טעמא [ח"א] משום בזיון קדשים, שכופתין ביחד כשאר הדיוטות. וחד אמר (כ)שמהלך בחוקי המינים, הכומרים שכופתין ידים ורגלים ביחד, שמקריבין לתקרובת ע"ז שלהם, וכתי' [ויקרא י"ח] ובחוקותיהם לא תלכו. מאי בינהו, בין למר בין למר אין כופתין באיזו סברא חלוקין. דכפתיה בשיראי או בהוצא דדהבא, כפת התמיד בחתיכת משי, אי נמי בשבט של זהב, דמאן דאמר משום חוקי המינים, אין כופתין מאחר שהם כופתין, ולמאן דאמר משום בזיון (ו)ליכא. תנן התם, בפ"ו [מ"ד] דשקלים. י"ג שולחנות היו במקדש ח' של שיש בבית מטבחיים שעליהם מדיחין את הקרביים, דכתו' ביחזקאל [מ' מ"ב], שולחנות לעולה אבני גזית, שעומדין בצפון. וכתי' [שם מ"ג], (ועל) [ואל] השולחנות בשר הקרבן, לשון קרביים. על של שיש היו נותנין האיברים, שניתחו והדיחום קודם שיעלו הכהנים על הכבש. ועל של כסף מניחין כלי שרת, שמוציאין שחרית צ"ג כלי שרת. וב' באולם מבפנים על פתח הבית, לצד פתח ההיכל. על של כסף נותנין לחם הפנים בכניסתו, בכל ערב שבת לאחר שנאפה, עד למחר שיסדרנו כל אחד ואחד על השולחן שבפנים כדרכן עם הסניפין שלו והבזיכין. ועל של זהב ביציאתו, לאחר שיסדרו החדשה וסילקו הישנה עד שיסלקוה. שמעלין בקודש, כדילפינן במנחות בפ' שתי הלחם [צ"ט ע"א], מנלן דאין מורידין, אמר ר' אמי אמר קרא [שמות מ'] ויקם משה את המשכן, ויתן את אדניו, וישם את קרשיו, ויתן את בריחיו, ויקם את עמודיו אלמא פתח וסיים בהקמה, ומנלן דמעלין, אמר רב אחא בר יעקב, אמר קרא [במדבר י"ז] את מחתות החטאים האלה, בתחילה תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח. ואחד שולחן הזהב מבפנים שעליו לחם הפנים, במנחות בפ' שתי הלחם [צ"ט ע"ב] ובירושלמי דשקלים [פ"ו ה"ג] מייתי, מ"ט שולחנות של שיש נעבדי של כסף או של זהב. והוא אומר מפני שהוא מרתיח על יד השמש שהיה עליו כל היום, היה מחמם אותם של כסף וזהב ומסריח הבשר. ומקשי', דהא אחד מניסים שנעשו בבית המקדש לא הסריח בשר הקודש מעולם, ומשני אין מזכירין מעשה ניסים, פי' לא סמכינן אניסא. [וב]מתני' נראה דהכי גרסינן, ושנים באולם מבפנים, אחד של שיש ואחד של זהב דהכי איתא במסכת שקלים [פ"ו מ"ד]. ובפ' שתי הלחם [מנחות צ"ט ע"ב] במשנה גורס של שייש, ובגמרא דשתי הלחם [שם ע"א] גורס אחד של כסף ואחד של זהב, ופירש"י התם, משום דשייש לבן ככסף הילכך תני כסף. ועתה קפריך הכי נעבדי דכסף או דזהב, לשים בו הלחם בכניסתו ומתרץ מפני שהוא מרתיח, הלחם. אעפ"י שזה אחד מן הניסים שנעשו במקדש, שכשם שהיו מניחין אותו חם כך היו לוקחין אותו חם שנ' [ש"א כ"א] לשום לחם חם ביום הלקחו. ומתרץ ר' יהושע, אין מזכירין מעשה ניסים.
מנא הני מילי, שנים ליום כנגד, פי' כנגד השמש אותו מקום שוחטין התמיד, אם כתוב במשנה של שחר היה נשחט על קרן מזרחית צפונית ושל בין הערבים על קרן צפונית מערבית מפרשים הכי נגד היום דשל שחר נשחט כלפי מזרח במקום שהחמה עומדת בשחרית ושל בין הערבים נשחט כלפי מערב כנגד מקום עמידת החמה בערבית. ואם כתוב במשנה של שחר נשחט במערבית צפונית ושל בין הערבים נשחט במזרחית צפונית, מפרשי' הכי נגד היום, של שחר נשחט כלפי מערב מקום שקילוח החמה יזרח בשחרית, ושל בין הערביים כלפי מזרח, ששם נראית תימורה של חמה בערבית והיינו כנגד זריחת היום, דמצוה לעשות שנים ליום כנגד היום, היינו בשחר כשיוצאה חמה במזרח (וזורחת במערב) וזורחת כלפי מערב, לכך תמיד בערב נשחט על קרן צפונית (מערבית) [מזרחית] זהו כנגד החמה ממש. כך פירש"י בפ' שני שעירי במסכת יומא [ס"ב ע"ב], לפיכך משכו השוחט לצד מערב, להרחיקו מן כותל מזרחי בכל היכולת, מפני שהכתלים גבוהים, והחמה שחרית בשיפולו של רקיע, וצל הכותל עומד כנגדה. ויש מפרשים בשחר, שהחמה יוצאה במזרח שוחטו בקרן צפונית מזרחית סמוך לחמה, דצפון סמוך למזרח כלפי חמה. בערב חמה שוקעת במערב, ושוחטו על קרן מערבית סמוך לשקיעת החמה נגד היינו סמוך במשמע.
<h2>דף לב.</h2>
את זקני הנגב, חכמי דרום. כשהחמה במזרח, בשחרית. הכל מסתכלים בה, וכן לערב שהחמה במערב, מפני שהיא רחוקה ואין הזוהר מזיק לעינים. חמה באמצע הרקיע, בחצי היום. אין מסתכלים, שאין כח בעין לראותה שהיא קרובה ומזיק כח הזהרורית. זה וזה שוין, בין המזרח למערב כמו משמים לארץ. דאי חד נפיש נכתב, גברות החסד ורחיקת העין אחר המרובה, אלא ש"מ שהן שווים. וכשהחמה באמצע הרקיע, אין עין יכולה לראותה, לא מפני שקרובה אלא מפני שעומדת כנגדו ואין שום דבר מכסה החמה להגן. אבל במזרח ובמערב שיש הרים גבוהים המגינים על זוהר החמה, ועינים יכולין לראותה. מילא דא לית לה פשר, דבר זה אין לו פתרון. אתי לשיולי, יבא לשאל. מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור, מה לפנים קודם העולם, ומה לאחור אחר העולם. יש מפר' מה לפנים למזרח ומה לאחור למערב, ואמרינן בחגיגה [י"א ע"ב], פי' שאין לשאל. אידין כמו איזה. הכובש את יצרו, מלחטוא ומלכעוס. השמח בחלקו, בין אם יש לו רב או מעט שמח ודיי לו. ימית עצמו, על דברי תורה, יש מפרשים על אומנות. כדאמרי' [במדבר י"ט] זאת התורה אדם כי ימות באהל, שהתורה מארכת ימיו ושנותיו של אדם. מה יעשה אדם וימות יחיה עצמו, יפנק בתענוגים ולא יעסוק בתורה, מתוך כך ימות, ע"א יגביה לבו בעבור שהוא יודע ללמוד וכשיבקש שררה אז יקצרו ימיו כדאמרינ' [אבות פ"א מי"ג] ודאשתמש בתגא חלף, אבל מי שהוא עניו ושפל אותו חי הרבה והכבוד בא מעצמו. ישנא מלכות ושלטון, יתרחק מן הכבוד, ויהיה עניו ושפל רוח ויהיה מתקבל על הבריות. דידי עדיפא מדידכון, חוכמתי מרובה משלכם. ירחם מלכי ושלטון, יאהב מלך ושרים, יעלה לגדולה ויעשה טובה עם בני אדם, שאותה טובה שעושה עם בני אדם בשעת גדולתו לא יהא משום חניפות אלא לשם שמים הוא עושה, אז יהא מקובל לבני אדם לפי שכל זמן שאין לו שררה אין בידו להרע או להטיב, ואין ניכר (אן) [אם] הוא אדם טוב או לאו. בימא יאי למידר, בים טוב לדור או ביבשה. אמרו לו ביבשה, שכל יורדי הים אין דעתם מיושבת עד שיבואו ליבשה שיראים פן יטבעו, ביבמות בפ' הבא על יבמתו [ס"ג ע"א] וירדו מאוניותיהם כל תופסי משוט מלחים כל חובלי הים על הארץ יעמודו [יחזקאל כ"ז]. אידי מיניכו חכים טפי, איזה מהם חכם יותר מחבירו והשיבו כולנו שוים, שהרי אנו פותרים כל אחד ואחד כחברו. אמר להן מה דין אתריסתו לקבלן, ולמה אתם מתריסין כנגדי כן, שאין אתם רוצים להתחתן בנו ואינכם אוכלין ושותין עמנו. והלא אתם שפלים, ואתם רואים (של) שיש לנו גדולה וממשלה. אמרו לו שטנא נצח, אותו ניצחון שיש לכם מחמת השטן הוא, שהשטן נוצח שמטעה אותם, ומשפיע להם גדולה וטוב, ומוריד אותם לגיהנום. מיד כעס, אמר אתם אומ' שטנא נצח. אנא קטילנא לכון, אהרוג כולכם בגזירת מלכים שלפני. שולטן ביד מלכן, השולטנות ביד המלך למיקטל מאן דבעי אבל לא יאי כזב למלכא, בתחילה כששאלתנו אמרנו לך, יראים אנו להשיבך שלא תכעוס עלינו, והבטחתנו כל מה שתאמרו לא אעשה לכם היזק, ואין לך לדבר כזב שאתה רוצה להורגינו. מיד, הלבישן ארגמן זהו ארגוונא. ושוי מניכא דדהבא, רביד הזהב. למדינת אפריקי, אני רוצה ללכת שם, בני יפת [בראשית י']. תרגום ירושלמי, ושום אפרכוותהון גרממיא מדי ואפריקי, וכן בבר' רב' [פל"ז]. דפסקי הרי חשך, שאין חמה זורחת שם, ולא שום אורה. לא סגיא, איני רוצה להניח מלילך אך תנו לי עצה איך אלך. אמרי אייתי חמרי לובאי, תביא חמורים שבאים ממדינת לוב, כמו הכושים והלובים דאסא בדברי הימים [דהי"ב ט"ז], כך פירש"י בתחילתו של פרק במה בהמה יוצאה [שבת נ"א ע"ב] לובדקים, ועיירים עשרה [בראשית ל"ב], תרגו' לובדקים עשרה. דפרשי, כמו המפרש מן היבשה לים בהברה, שהולכין בחושך כבאורה, בפ' ערבי פסחים [קי"ב ע"ב], אמר רב לא ניעול אינישי בביתא דאית ביה שונרא בהברא בלא מסאני, פי' בחושך, ובפ"א דכריתות [ה' ע"ב] בבית דהברא, דרך רשעים כאפילה [משלי ד'], תרגום אורחא דרשיעי' בהבירא, באשון לילה ואפלה [שם ח'] תרגום בחשיכא דליליא והברא. אייתי קבורא דמתני, בלוי של חבלי' שקורי' למושיש בלע"ז. וקטר בהאי גיסא, וקשר ראש החבל בצד זה בהכנסך להרי חושך, והולך עמך שאר החבל שהוא נטוי על פני הארץ כל הדרך, כי מטית להתם, כדי שתדע לחזור דרך החבל או אם ימותו החמורים תוכל לאחוז בחבלים ולא תטעה. עבד הכי, מטא למחוזא דכולהו נשי, רק נשים היו בעיר, רצה להלחם עמהם אמרו לו, אם תהרוג אותנו מה רבותא, יאמרו נשים הרג, ואם נהרגך, יהיה לך בושת וכלימה.
<h2>דף לב:</h2>
נהמא, לחם. הביאו לו לחם זהב על שלחן של זהב, ושלחו לו וכי לא היה לך לחם להביא עמך. [כ]שיצא מפתח העיר, כתב, אני אלכסנדרוס הייתי שוטה עד שבאתי לעיר נשים ולמדתי עיצה מן הנשים. ודעת שענו לי מה גדולה אם תהרוג נשים, ולא ימחה חרפתך אם נהרוג אותך, ומן הלחם. ומעיינא, על מעיין אחד. גולדני מליח, דגים גדולים מלוחים, כמו בפ' בתרא דכתובות [ק"ה ע"ב] (ריחא) [כנתא] דגילדני של דגים גדולים, וכן בהמוכר את הספינה [ב"ב ע"ג ע"ב], ובשלהי גמרא בפ' כיצד מברכין [ברכות מ"ד ע"ב], ובפ"א דכריתות [ו' ע"א], ובפ' חלק [סנהדרין ק' ע"ב]. בהדי דמחוורי להו, שרחצו הדגים. נפל בהן רוחא, נפל בהם רוח חיים וחיו הדגים מחמת המים כי אותו המעיין מעץ החיים מקורו שהוא כנגד כסא הכבוד, שנא' בו [תהלים ל"ו] כי עמך מקור חיים. (משייך) [טרא] באפיה, רחץ פניו שיהא בריא ביותר. אידליה כוליה הלך על שפת אותו הנהר למעלה, לראות מהיכן המעיין יוצא כי ידע שמגן עדן בא. רמא קלא, הרים קולו ואמר פתחו לי השער והם השיבו, צדיקים יבואו בו, אין השער מוכן כי אם לצדיקים. אמר, מלך אני ואני חשוב, תנו לי, שום דבר שיהיה לי סימן שהייתי בשערי גן עדן. יהבו ליה גלגלתא דעינא, גלגל עין של אדם, והוא סבור אבן טובה עגול הוא. כי מטא לביתא, לקח כל כסף וזהב שלו שקל כנגד אותו אבן ולא הכריעו. אמרו לו, אינו אלא גלגל עינו של אדם שלא ישבע מראות, כמו שלא שבעת מראות עד שהלכת להרי חושך. קליל עפרי, מעט עפר כסהו, טוב מעט בצדקה [משלי ט"ז] טב קליל בצדקתא, יוקח נא מעט מים [בראשית י"ח] תרגו' קליל. תקל מיד שבע, רמזו לו שעיני בני אדם אינן שבעים מראות עד שימותו ויתכסו ואז אינן רואין ואינן חומדין ומיד הן כשאר עפר. תקל תיקל משקלו. גיהנום מן הרקיע, שיוצא מן נהר דינור שבא מזיען של חיות [שנא' ירמיה כ"ג] על ראש רשעים יחול. לאחור הרי החושך, [שנא' ישעי' ס'] כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים. כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו שנא' [איכה ב'] קומי רוני בלילה נוכח פני ה', מדכתיב נוכח פני ה', ש"מ שכינה כנגדו. תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שעוסקין בתורה בנייך, אל תקרי בנייך אלא בונייך שבונין העולם בצדקתם ובלימודם, ומרבים שלום בעולם.
משנה א'. אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת, בפ"א דברכות [י"א ע"ב] מפר' אהבה רבה אהבתנו דאכתי לא נגה ולא מטא זמן יוצר אור. והן ברכו וקראו י' הדברים עשרת הדברות שמע והיה אם שמוע ויאמר וברכו העם אילו ג' ברכות אמת ויציב ועבודה, רצה, ולא היו אומ' והשב העבודה אלא וקבל העבודה. וברכת כהנים. וברכו את העם, עם העם, כך פירש"י [בפרק] קמא דברכות [שם]. וברכו את העם ג' ברכות, אילו אנשי מעמד שהיו עומדין על קרבנם ולא היו מתפללין י"ח ברכות, דאפי' זמן קרי' שמע לא מטא, כדתנן [יומא ל"ז ע"ב] קרא עם אנשי משמר לא יצא, אלא היו מתפללין שיתקבל קרבנם ברצון. וברכת כהנים, היינו שים שלום, אי נמי הפסוקים, ונשיאות כפים לא היו עושין עד לאחר הקטרת כמו שנאמר לקמן בהחלו [פ"ז מ"ב]. ובשבת מוסיפין ברכה אחת, בחצי היום כשהמשמרה יוצאה, שמשמר היוצא אומר למשמר הנכנס מי ששיכן שמו בבית הזה ישכן ביניכם אחוה ואהבה שלום ורעות וחותם בברכה כדאמר בברכה בפ"א דברכות [י"ב ע"א].
משנה ב'. חדשים לקטרת, אמר' ביומא בפ"ב [כ"ו ע"א] בגמרא לפי שהיא מעשרת מפי' הר"ם ז"ל. ברך ה' חילו [דברים ל"ג] לכך אומרים חדשים שלא הקטירו קטורת מעולם יפייסו. חדשים עם ישנים, כלומ' אותם שלא הפיסו עם אותן שהפיסו. מי מעלה אברים, כהן אחד שיעלה את כולם הוא מעלה אותם, איש איש במה שזכה.
משנה ג'. מסרום לחזנים, אחר שהפיסו, מוסרים אותם שזכו לפיס לשמשים, שעדיין עליהן בגדי חול, מלבישין אותן מכנסי קודש שהמכנסים קודמין לכל הבגדים ומכנסי בד יהיו על בשרו [ויקרא ט"ז] ואי אפשר שיעמדו ערומים עד שילבשו, ואחר כך היו מפשיטין אותם, ולא היו מניחים עליהם אלא מכנסי קודש בלבד וחוזרין ומלבישין את שאר בגדי הקדש ולא היו מניחין. ורב ששת אמר, בגדי קודש מפיסין, מסרום לחזנים אותן שלא זכו לפייס ומפשיטין אותן בגדי קודש ולא היו מניחין עליהם אלא מכנסי קודש בלבד ולובשין בגדי חול ופושטין מכנסי קודש ולובשין מכנסי חול. וחלונות היו שם, בלשכת הכלים, ששם בגדי כהונה. וכתוב עליהם, לסימן.
משנה ד'. לתרקב גדול, חצי סאה, תרי וקב הם ג' קבים. והבזך, של קטורת. לתוכו, לתוך הכף לפי שהיה בזך מלא וגדוש, ואם יתפזר ממנו הקטורת יפל לתוך הכף ודרך כבוד הוא לפני השכינה שיהא הכלי מלא קטורת אעפ"י שלא היתה אלא כדי פרס, כדכת' [במדבר ז'] כף אחת מליאה קטרת. גדוש, תוספת שעולה למעלה כמו גדוש. וכסוי היה לו, לכף הגדול. וכמין מטולטלת, כמין כר של עור נתון על הכסוי שלא יצא ריח הקטורת ויהא ריחו נודף וחזק היו כורכין ומכסין אותו כל כך. מטולטלת כדאמ' בשבת בפ' במה בהמה יוצאה [נ"ד ע"א] לא יצא הגמל במטולטלת הקשורה לו בשלייתה בשביל שלא תצטנן, ועיקרו מן טלית בפ"ו דכלאים [מ"ט] מטולטלת תלויה. ויש מפרשים, כמין מטולטלת כסוי זהב דומה לחתיכת בגד (שיש) [שאין] לו שפה, ובפ' י"ב דכלים [מ"ח] המטולטלת.
<h2>דף לג.</h2>
משנה ה'. מי שזכה במחתה, אותו שהיה סמוך לעושה הקטורת היה זוכה במחתה. ופינה הגחלים אילך ואילך, לכאן ולכאן. המאוכלות, כמו מעוכלות. עירן לתוך, מחתה אחרת. של זהב, במסכ' יומא בפ"ד [מ"ד ע"ב], לא היה חותה בשל זהב. התורה חסה על ממונם של ישראל. נתפזר ממנו כקב גחלים, כדתנן [יומא שם] בכל יום חותה בשל ד' קבין ומערה לתוך ג' קבין, הרי קב גחלים מתפזר ומכבדן לאמה שבעזרה היוצא לנחל קדרון. ובשבת, שאסור לטלטל הגחלים שלא לצורך ואסור לכבות הגחלים באמה, כופה עליה פסכתר, עד מוצאי שבת שיכבדם, ובשלהי ערובין [ק"ד ע"א] כופה פסכתר, ועשית סירותיו [שמות כ"ז] תרגום פסכתרוותיה, וביומא בפ' אמר להם הממונה [ירושלמי פ"ד ה"ו], בסיפרי [תו"כ צו פ"ב] במסעות מה היו עושין, כופין עליו פסכתר. מחזקת לתך, ט"ו סאין. וב' שרשראות היו בה, שלשלאות לאחוז בה. שהוא מושך בה ויורד, כשהוא מוריד בה את הדשן מן המזבח, ואותה שרשרת היתה מן הצד כדי למשוך בה. ואחת, למעלה כשרוצה להתגולל, מחמת שהייתה עגולה ואין מקום מושבה רחב אוחז בשרשרת מלמעלה. על גבי גחלים, בשבת כמו שאמרנו. ועל השרץ, מת המוטל בעזרה ואסור להוציאו ברשות הרבים בשבת כופה עליו שלא יטמא את הכהנים אבל לטלטלו מותר שהרי הוי כגרף של ריעי. ומורידין בה את הדשן, להוציאו.
משנה ו'. הגיעו בין האולם ולמזבח, אותן שזכו בקטורת ובמחתה. נטל אחד, כהן אחד מבית אב. את המגריפה, שהייתה בין האולם ולמזבח יעיו [שמות כ"ז] תרגום מגרופייתיה. ל"א, כלי זמר שהיה בו י' נקבים וזרקה, אין שומע קול חבירו בירושלים, מקול המגריפה, ג' דברים הייתה משמשת, זריקת המגריפה כהן שהיה שומע קולה וכו', מתקבצים הכהנים בתוך שיגמרו עבודת תמיד של שחר, ויבואו להשתחוות עם העוברים דתנן במסכ' שקלים [פ"ו מ"א], י"ג השתחוואות היו במקדש היכן [היו] השתחוואות הללו ד' בצפון וד' בדרום, ג' במזרח, וב' במערב, כנגד השערים, י"ג שערים היו במקדש ובכל שער השתחוואות. השיני בן לוי שהוא שומע קולה, רץ ובא כדי שיהיו מזומנין שם בשעת ניסוך היין של תמיד שהיה אחר כל עבודות של תמיד, כדאיתא במסכ' יומא פ' אמר להם הממונה [ל"ג ע"א], אביי מסדר מערכה. והשלישי כשהיה ראש המעמד, שומע קול המגריפה, אותו שהיה ראש לאותן שעומדין ביום על הקרבן, שהן אנשי מעמד, היה מעמיד הטמאין של בית אב של אותו היום בשערי מזרח, בשער שהוא כניסת כל אדם בהר הבית, ומפר' במסכ' פסחים פר' כיצד צולין [פ"ב ע"א] שאומר מפני החשד, ויש אומ' כדי לביישן, ראש המעמד היה מעמיד את הטמאים על שער המזרח, מאי טעמא, רב יוסף אומר כדי לביישן. רבה אמר מפני החשד, פי' הטמאים של בית אב שהיה להם לעבוד עבודה בכל בוקר היה מעמיד אותם בשער מזרח, זהו כניסת כל אדם להר הבית, כדי לביישן שלא נזהרו מלטמא, שהרי עבודה של מחר מוטלת עליהם, מפני חשד פי' שלא יחשדום שמפני מלאכתם הם חדלים מלבא לעבוד עבודה ומעמידין כדי שיראו אותם בני אדם, וידעו שמחמת טומאה הם חדילים, כך פירש"י בפ' כיצד צולין.
משנה א'. החלו עולים במעלות האולם, אותם שזכו בקטורת ובמחתה, עלו במעלות שלפני האולם, דהיינו בין האולם ולמזבח, שהיו שם י"ב מעלות כדתנן במסכת מידות [פ"ג מ"ו], אבל בתוך האולם לא היו מעלות. היו מקדימין לפניהם, לסלק הדשן תחילה מלפני המזבח. והמדשן המנורה מקדים גם הוא, מפסיק בין הטבת ה' נרות להטבת ב' נרות כדאמ' ביומא [י"ד ע"ב], נראה דמסכת' תמיד סבירא כאבא שאול דאמר בדם התמיד מפסיק להו דלרבנן בקטורת מפסיק להו כדמשמע פ"ק דיומא [שם]. והשתחווה ויצא, אבל כשכיבד את הדשן לתוך (ולתוך) הטני והניחו ויצא, לא היה משתחוה לפי שהיה צריך לחזור וליכנס להוציא הטני, וכן מדשן את המנורה, ומה שלא הוציאו הטני והכוז כשדישנו, לפי שביום הכיפורים הייתה כניסתו לפני ולפנים בשביל הוצאת כף ומחתה, לכך עושין בכל יום לקטורת ונרות בהיכל. מערבי דולק, זו היא עדות שבישראל כדאמרי' במנחות [פ"ו ע"ב], ובפרק במה מדליקין [שבת כ"ב ע"ב]. למאן דאמר [מנחות צ"ח ע"ב] מזרח ומערב מונחים, המערבי זהו השנייה שבמזרח וזהו שאומר בכאן מדשן ומניח את המערבי דולק, וזהו השנייה שאצל המזרחי, כך פרש"י במסכ' שבת. מצאו שכבה, ממיתת שמעון הצדיק, כדמשמע ביומא [ל"ט ע"א], מדליקו ממזבח בשעת הדלקת נרות בין הערבים, וביומא [מ"ה ע"ב] יליף טעמא דמדליקין נרות ממזבח העולה.
משנה ב'. [מי שזכה במחתה] צבר את הגחלים, הריקן מן המחתה על המזבח ביחד ולא פיזרן. ורדדן בשולי המחתה, אם היו צבורין יותר מדאי מרדדן ומפזרן, וירקעו [שמות ל"ט] מתרגמ' ורדידו.
משנה ג'. ונותנו הכף לאוהבו, שיתעשר. נתפזר ממנו, הקטורת שבבזך לתוך הכף. נותנו לו, אוהבו. בחופנו, של מקטיר. ומלמדין, לו למקטיר הזהר, שלא תתחיל מפניך להקטיר ותרחק ידך להלן כל שעה, שמא תיכוה בעשן העולה תחת ידך אלא תתחיל חוצה לך ותמשוך ידך לצד גופך ולא תיכווה. אמר לו הקטר, שלא יקטיר עד שיצאו העם. פרשו העם והקטיר, שהיו פורשים אף מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה [יומא מ"ד ע"א].
<h2>דף לג:</h2>
משנה א'. [בזמן] שכהן גדול נכנס להשתחוות, כדילפינן ביומא שכהן גדול נכנס להשתחוות עם אחיו הכהנים בי"ג השתחוואות. [ואחד באבנים הטובות], אוחז באבנים טובות בחזה שלו ששם אבני אפוד ואבני חושן. הגביה את הפרוכת, שלפני השער שיוצא בו, (שכל) שבכל שער היה פרוכת לצניעות כדאמ' ביומא [נ"ד ע"א]. נכנסו אחיו הכהנים, אחרים.
משנה ב'. באו ועמדו, הכהנים המשרתים המשתחווים. עמדו הראשונים, אותן כהנים שנכנסו בהיכל קודם אילו. לדרום אחיהם הכהנים, הם כהנים של בית אב שהשתחוו י"ג השתחוואות. הטני ביד, מדשן המזבח. והכוז, לדישון המנורה. והמחתה, ביד המכניס גחלים לקטורת. והבזך, ביד המקטיר. והכף וכיסוייה, ביד אוהבו או קרובו. וברכו את העם. ברכת כהנים. ברכה אחת, כל ג' פסוקים שלא היו מפסיקי' בינתים כמו שעושין במדינה, לכך אומר ברכת כהנים על מעלות האולם במקום גבוה, משום דכתי' [ויקרא ט'] וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת מכלל דעד השתא עמד במקום גבוה. [במקדש היו אומרים], משום דכתיב השם בכתבו קורין ביו"ד ה"א. ובמדינה, חוץ לעזרה בכינויו באד'. למעלה מן הציץ, לפי שהשם כתוב בו וישא, משמע הגביה למעלה.
משנה ג'. בזמן שכהן גדול רוצה להקטיר, האברים שכהן גדול מקריב בראש וחולק בראש בפ"א דיומא [י"ד ע"א]. והעלהו, מסייעו לעלות. הושיט הראש[ון] הראש והרגל, שהן קריבין ראשון לתמיד. וסומך עליהם, כהן גדול. וזורקו, על המערכה, ומפרש במנחות [צ"ד ע"א], דסמיכה זאת לאו סמיכה גמורה היא שאין סמיכה בשחוטים, אלא משום יקרא דכהן גדול, שתהא תורת הקטרה שלו מעולה משאר הקטרות. הושיט השיני, די"ג כהנים עסוקים בתמיד [כדלעיל פ"ד]. ב' ידים, קריבין אחד הראש והרגל והשיני מושיט לראשון, דדרך כבוד הכהן הגדול בכך שיהא האחד מקבל מכולם ונותן לו (פושטין לו) ראשון, וסומך עליהם כהן גדול. בא לו, כהן גדול להקיף את המזבח במתן דם חטאת בעבור שהוא נותן הדם על קרנות המזבח כדכת' [ויקרא ט"ז] גבי חטאת על קרנות המזבח, אעפ"י שבכבש משנה עלייתו שהכהנים עולין במזרחו והוא במערבו מפני שהוא כבן בית כדאמ' ביומא [מ"ג ע"ב], מ"מ יש לו להקיף דרך ימין את המזבח כשאר הכהנים. נתנו לו יין לנסך, לכהן גדול, ויש מפר' אסידרא דלעיל דתמיד קאי ולא אכהן גדול, אלא אחר שעשה כל כהן הזוכה בשלו, בא לו הכהן בנסכי יין של תמיד שהוא מאוחר לכל עבודת תמיד כדאמ' ביומא [ל"ג ע"א] בסידור מערכה. להקיף את המזבח, ברגל ואין היין בידו, ולמצוה בעלמא לפי שכל העולין למזבח עולין דרך ימין, זה ששונה (שעשה אחריו) נתנו לו יין לנסך, אחר שהגיע למערבית דרומית, ולא קתני אמר לו נסך, ומה שאינו מוליך בידו היין כשמקיף מפר' טעמא בזבחים בפ' קדשי קדשים [ס"ד ע"א] שמא יתעשן בעשן המערכה, ואם בא לפנות למערבית דרומית דרך שמאל לקצר דרכו והיין בידו יכול לעשות, אלא שמשום המצוה דפניית ימין דתנן בזבחים [ס"ג ע"א], כל העולים למזבח עולים דרך ימין ומקיפין ויורדין דרך שמאל חוץ מן העולה לג' דברים אילו, שהיו עולין וחוזרין לעקב, ניסוך המים והיין שלא תתעשן, ועולת העוף כדי שלא תמות בעשן כשהיא רבה במזבח. (קטורת של בין הערביים היתה בין אברים לנסכים כדאיתא במס' יומ'). מערבית דרומית, ונתנו לו יין לנסך, ששם היו השיתין כדאמרי' בפ' קדשי קדשים [זבחים ס"א ע"ב], שקרן דרומית מערבית הוסיפו למושכה לדרום ומערב מפני השיתין. הסגן עומד על הקרן, על אבן הקרן שבמערבי' דרומית, שהיתה אמה על אמה ברום אמה. והסודרין בידו, כדמסיק טעמא ואזיל, מסוה [שמות ל"ה] תרגו' ירושלמי סודר. על שולחן חלבים, אחד מן השולחנות שעליהם מדיחין, לפי שהוא מקום גבוה. תקעו והריעו ותקעו שיתקבצו הלוים, ועוד קר"ק כדי להתחיל בשיר, כדכת' [במדבר י'] ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם, וקיימא לן בראש השנה [ל"ד ע"א], שכל התקיעות פשוטה לפניהם ופשוטה לאחריהם ותרועה באמצע. באו ועמדו אצל בן ארזא, שממונה על הצלצל כדמפרש במס' שקלים [פ"ה מ"א]. שחה לנסך, מיד כשהיה הכהן שוחה שירצה לשפוך היין בספל. הניף הסגן, שעומד על הקרן. בסודרין, לסימן שהתחיל הכהן לנסך, שיאמרו הלווים השיר, שאין אומרים שירה אלא בשעת ניסוך היין, דכתי' [שופטים ט'] החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים. אם אנשים משמחים אלהים במה משמח, מכאן שאין אומ' שירה אלא על היין במס' ערכין [י"א ע"א]. הקיש בו ארזא, שהוא לוי ובקי מכולם שממונה על כולם. מקיש, מכה. ודברו הלוים, בפה. הגיעו לפרק, סיימו המזמור, ג' פרקים היה בשיר שמפסיקים ותוקעים הכהנים בחצוצרות, ומשתחוים העם בכל סיום וסיום, כדקתני ואזיל. הגיעו לפרק תקע, והיינו קר"ק. והשתחוו העם, כדין הנוטל רשות ופורש מאדונו. על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחוואה, ומנלן ג' פרקים היו בשיר, דתנן בפ' בתרא דסוכה [נ"ג ע"ב], אין פוחתין מכ"א תקיעות במקדש, ג' לפתיחת שערים, וט' לתמיד של שחר, וט' לתמיד של בין הערבים, ט' תקיעות לתמיד הן ג' תקיעות של ג' פרקי השיר, שכל אחת היתה תרועה באמצע ופשוטה לפניה ולאחריה, וקתני התם, ובמוספים מוסיפים עוד, ביום שיש בו מוסף ט' לשיר של מוספין, אלמא בכל שיר של לוים יש ג' פרקים, ובכל פרק ופרק תוקעין עד שלא יתחילו קר"ק. זהו סדר התמיד ועבודות בית אלוהינו שיבנה במהרה בימינו.
משנה ד'. השיר שהלוים היו אומרים, בכאן סיום המשנה והמסכת', אלא שהסופרים כתבו לידע מה שיר היו אומ' בכל יום. אמרינ' במס' ראש השנה בפרק י"ט [ל"א ע"א], ביום הראשון היו אומרים לה' הארץ ומלואה, כל המזמור על שם שקנה והקנה שליט בעולמו. בשני היו אומ' גדול ה' ומהולל מאד, על שם שחלק מעשיו ומלך עליהם, ונתעלה וישב בכסא כבודו. בשלישי היו אומ' אלהים נצב בעדת אל, על שם שגילה הארץ, והכין תבל לעדתו. ברביעי היו אומר' אל נקמות ה', על שם שברא חמה ולבנה ועתיד ליפרע מעובדיהן. בחמישי היו אומ' הרנינו לאלוה' עוזינו, על שם שברא עופות ודגים לשבח לשמו כנף רננים נעלסה. בשישי היו אומ' ה' מלך גיאות לבש, על שם שגמר מלאכתו ומלך עליהם. בשביעי היו אומרי' מזמור שיר ליום השבת מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכולו שבת ומנוחה לחי העולמי', ליום שכולו שבת אלף שנים העולם חרב ויהיה שבת מלך הכבוד, וכתי' [תהלים צ'] כי אלף שנים בעיניך וגו', העולם ו' אלפים שנה כדאיתא בפ"ק דע"ז [ט' ע"א] ואלף שביעי שבת כדאית' בפ' חלק [סנהדרין צ"ז ע"א], השבת מנוחה כך לעולם יהיה להן מנוח, שצדיקים יושבי' ועטרותיהם בראשיהן וגו' [ברכות י"ז ע"א]. [א]שרי העם שככה לו אשרי העם שה' [אלו]היו, ברוך ה' לעולם אמן ואמן.
